לטיה אספרנסה תמיד נורא חשוב לדעת איפה הכל התחיל.
״מאז בריאת העולם, לא קרה דבר אחד שלא היה ניתן לצפות אותו מראש״ - היתה אומרת, ונותנת דוגמה מההיסטוריה המשפחתית.
״כל אסון שקרה, אם נתבונן בו לאחור, נוכל למצוא את זרע הפורענות״. והדבר, כמובן נכון גם לניסים ולשמחות, אבל אלו לא עניינו את טיה אספרנסה שכבר איבדה כל תקווה שאיזה שהוא נס יקרה גם לה.
חכמת הבדיעבד של טיה אספרנסה היתה תורה מושלמת ללא פרצות. רק דבר אחד קטן פגע בשלמותה, והוא חוסר היכולת שלנו בני התמותה להמנע מפורענות, אלא בדיעבד.
אבל כל זה לא הטריד את טיה אספרנסה שידעה תמיד למצוא נקודה רעה בכל דבר טוב.
כל ההקדמה היתה, כדי שתבינו שלא לחינם אני מספר את הסיפור מראשיתו, למרות שאין לה כל חשיבות ללקח שאותו תוכלו לקחת איתכם בסיום פרק זה.
הפעם לא אספר על אסון משפחתי, אלא בדיוק ליהפך… ולא רק זאת, אלא שבניגוד לאסונות ושמחות שתחילתן ידועה רק בדיעבד, את זרע המעשה הזה זיהיתי ברגע שבו נטמן, ולא בהתבוננת שלאחר מעשה.
כמנהגי בכל יום שישי, יצאתי לסיבוב הקניות השבועי בסופר. כבר אספתי עגבניות, מלפפונים, אבטיח בשל (כל אחד מהם ראוי לפוסט משל עצמו), אספתי שאריות ירק לארנבות, תפוחים, ועוד כמה ירקות, ואז נחה עיני על קופסה שלמה של משמשים.
עמדתי בעיין מיומנת את מצבם, ולקחתי את כל הקופסה ״בדמאן״, כלומר, בלי למיין ולבחור. הלכתי עוד שני צעדים, ושמעתי לחישה מאחור
״אתה לא רוצה לריב עם אישתך״ - הבזק קטן. זרע פורענות נטמן.
אני? לריב עם אישתי? הסתכלתי לצדדים וראיתי את שכנתי לדוכן הפירות מסתכלת אלי באותו מבט מרחם שבו מסתכלים על תלמיד שמכשל בחשבון של שתיים ועוד שתיים.
״אתה לא רוצה לריב עם אישתך״ חזרה היא וקבעה לנוכח סימן השאלה הנפחד שבעיני.
אני? למה לריב עם אישתי? ועוד ביום שבו מלאו בדיוק 16 שנה לנישואינו?
״אההה…. לקחת את המישמישים בדמאן? חצי מהם רכים. כרגע מיינתי, חצי לא לקחתי. תחזור הביתה אישתך תהרוג אותך...״
עמדתי מבולבל. מצד אחד, היא כמובן צודקת, המשמישים הם של סוף העונה שרק החלה, וכנראה שחלק לא מבוטל מהם רכים מדי.
מצד שני… איזה פרצוף יהיה לי אם אטריד את הקופסא שכבר נחה בעגלה, אחזיר אותה למדף ואפלה ממנה את הפירות שנכשלו במועד ב׳ למרות שהעברתי אותם במועד א׳…..
מצד שלישי, לא רציתי להוציא שם רע לאישתי כאחת שלא ממררת לבעלה את חייו, ושאיכות הפרי היא לא נושא מספיק חשוב למריבה בשבילה (יש מספיק נושאים אחרים).
חייכתי במבוכה לאותה גברת, ואמרתי לה שמקסימום מהרכים נעשה ריבה….
היה זה הרגע שבו ידעתי, שני דברים:
- שאכין ריבה לשבת, ולא רק מהרכים אלא מהעדה כולה, רכים כקשים.
- עוד ידעתי, שאם חס וחלילה תשרף הריבה, וטיה אספרנסה תחקור את מקור הרעה, זהו הרגע שבו נזרעו זרעיה של אותה פורענות, שעלולה היתה להתרחש.
ועכשיו למתכון:
1 ק״ג של משמשים חצויים ומגולענים (כלומר בלי הגוגואים)
1 ק״ג סוכר
חצי כוס מים
⅓ כפית מלח לימון (ממש ממש קצת)
את המרכיבים שמים בסיר, מרתיחים על אש גדולה, אבל רק עד שרותח. אחר כך מבשלים על אש קטנטנה תוך ביעבוע קל, במשך עוד כשעה, ללא מכסה, כדי שהנוזלים יוכלו להתאדות והמרקחת תוכל להצטמצם.
לאחר שעה הריבה כבר מוכנה בעצם, אבל מי שצריך סימנים אז הנה:
- הפרי צריך להתפרק ולהתפורר (אבל לא לגמרי).
- העיסה נוזלית למדי במצבה החם. כדי לדעת אם נקרשה, הקפיאו צלחת בפריזר לכמה דקות. אחר כך שימו עליה כף מהנוזלים ותנו לה לקרר אותם לרגע קט (טוב, טוב, לחצי דקה). עכשיו לחצות את השלולית עם האצבע. אם השביל שנוצר באמצע לא נסגר - הריבה מוכנה.
ועוד הערה אחת על פיקטין.
למי שלא יודע, פיקטין בשביל הריבה הוא כמו מח העצם בשביל רגל קרושה. תפקידו להקריש ולמצק את הריבה. לחלק מהפירות יש אותו באופן טבעי ובשפע, כמו לתפוח גרנד, ולחלק אין אותו בכמות מספקת כלל וצריך להוסיף להם, אם בצורה של אבקה קנויה, ואם בתוספת של גרידת תפוח.
ואת כל זה כתבתי כדי לאמר, שלמרות תדמיתו הרכרוכית משהו, המשמש שייך לפירות שניחנו בפיקטין שופע, והוא מתמצק לבד, גם בלי תוספת של אבקת פיקטין או של גרידת תפוחים.
גם המנהג לשבור גוגו או שניים ולהכניס את תוכו למרקחת - מיותר לגמרי.
כך או כך, את הריבה צריך לאחסן בצנצנות שעוקרו ברותחין. הריבה תשמר לזמן רב, חצי שנה נגיד, אם תשימו אותה בבית שאף אחד לא גר בו - אבל בבית משפחה תוחלת החיים שלה קצרה בהרבה.
צנצנת שנפתחה עדיף לשמור במקרר, אבל לא מוכרחים, כי היא במילא נגמרת תוך יום או יומיים.
אחרית דבר
אחרי שכתבתי, אך לפני שפירסמתי, באה אלי טיה אספרנסה בחלום הלילה.
היא נזפה בי על חילול הקודש:
"איך אתה כותב שלא צריך לשים אג׳ואים בסיר? ומי יגן על הריבה שלך מעין הרע? בגלל חוכמות כאלה חרבה ירושלים!!"
"וחוץ מזה, מה אתה כותב כאלה סיפורי אלף לילה ולילה על ריבת מישמישים שכל אחת יודעת?"
