יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

יום ההולדת של אבא

אבא שלי נולד בנר החמישי של חנוכה.
בבית שלנו, כשהיינו ילדים, היה נהוג לחגוג את ימי ההולדת לפי התאריך העברי. למה? ככה. כי ככה היה נהוג בבית של אבא שלי.
כך קרה, שאני זוכר את ימי ההולדת רק של מי שנולד במקרה באחד מחגי ישראל:
אני נולדתי בשושן פורים, שזה היום שאחרי פורים
איה נולדה ב י"א באדר א - שזה יוצא פעם במרץ ופעם בפברואר
אורה נולדה קצת לפני פסח
ואבא, כאמור, נולד בנר החמישי של חנוכה.

את יום ההולדת של אבא, חוגגים בהדלקת נר חמישי, ובאכילת לביבות על פי המתכון הסודי של סבתא עדה.
האמת תיאמר מייד, שהמתכון הזה לא היה סודי כלל וכלל. סבתא עדה, או אדז'ה כפי שקראו לה מי שהכיר אותה עוד באירופה, היתה עקרת בית מסורה, אבל בשלנית ממוצעת למדי.  בגיל 19 היא מרדה בהוריה ועלתה לארץ. המאכלים שהייתה מבשלת היו ממעט הרפרטואר של העדה הפולנית שהספיקה ללמוד טרם שעזבה את ביתה.
היא הייתה מבשלת עוף מכובס, גפילטע פיש וכבד קצוץ - שהיו מטעמים נפלאים של ילדותנו, כשהיינו באים לבקר. היא גם טרחה והכינה צוואר ממולא ורגל כרושה - אבל למה לדבר סרה במת?

סבתא עדה חיה בעידן אחר, שבו בישול היתה אחת ממלאכות הבית. בישלו כדי שהמשפחה תהיה שבעה. כדי שהילדים יגדלו בריאים. מתכונים מוצלחים עברו מאישה לחברתה, בלי לעשות יותר מדי עניין. עוד לא היו אז שפים, וגם אם היו, הם בסך הכל היו טבחים של בתי מלון, או עבדו במעט המסעדות שהיו בחיפה של החצי הראשון של המאה הקודמת. היו כמה ספרי בישול, אבל הם היו פשוטים, ונכתבו כספרות עזר לעקרת הבית, ולא דמו בכלל לספרי הבישול של ימנו.
למה בכל זאת נשמר המתכון של סבתא עדה בסוד? כי סבתא עדה לא חשבה שהמתכון שלה כל כך מיוחד. היא פשוט הכינה לביבות כמו שידעה שככה עושים, ולא חשבה שיש בידיה איזה משהו מיוחד שצריך לשתף או להסתיר מהעולם.
ככה חשב גם אבא שלי, כשהכין לנו את הלביבות שלמד מאמא שלו.

אני כבר הכרתי בגדלותו של המתכון, אבל גם אני כמו אבותי, לא ראיתי בו נכס שיש להוריש לעולם, או להסתיר ממנו.
באו הילדים שלי, דור רביעי (לפחות) למתכון הלביבות של חנוכה. הם כבר שייכים לדור אחר. דור שרואה ריאליטי בטלויזיה, ומכיר שפים מפורסמים. הם אלה שהכתירו את המתכון בתואר "הסודי"

סוד כוחו של המתכון האמור הוא דווקה בפשטות שלו. חזקת המעט שנותן הרבה.
מתחילים משבעה תפוחי אדמה בינוניים, אם יש גדולים - עוד יותר טוב, ואם יש עשרה במקום שבעה, שום נזק לא יגרם. בימינו יש כל מיני סוגים וזנים - אז כשאני אומר תפוחי אדמה, אני מתכוון לזן הלבן, ובבקשה לא להתחכם.
את תפוחי האדמה צריך קודם כל לקלף. אחר כך לגרד על פומפיה דקה - או בגרסת עידן הצריכה, לטחון במג'ימיקס.
לזה מוסיפים (בערך!) כפית מלח. זה לא עושה את הלביבות מלוחות, ואף אחד לא באמת לא יודע למה חייבים להוסיף כפית מלח. הסברה המקובלת היא שזה מנטרל את הטעם המריר שיש לתפוחי האדמה. לא שאי פעם הרגשתי טעם מריר מתפוחי אדמה, אבל זהו מתכון מסורתי, ואני לא רוצה להתחכם פה.
לכל זה מוסיפים קמח (כן. קמח לבן למי שלא הבין...) בכמות שתספיק כדי שהעיסה תהפוך לדביקה בלי מים ניגרים. על הכמויות שאנחנו מדברים בהם מוסיפים בערך כוס.  או, אם לצטט את סבתא,  "שמים כמה שלוקח ורואים אם זה מספיק" (בתרגום לעברית של ימנו: מוסיפים חופן אחרי חופן עד שהעיסה מוכנה)
עכשיו נשאר רק לטגן על מחבת חם עם שמן לא עמוק מדי. את השמן העמוק תשמרו לסופגניות.

שימו לב, שהמתכון לא מכיל ביצים, וזה עיקר הסוד. אמרנו לביבה, לא אמרנו חביתה.
לכן את המתכון הזה אפשר גם להמליץ לחברים הטבעונים.

בתיאבון לכולם ומזל טוב לאבא סבא דב (צ'ופ)










יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

סיפור פולני על מאכל בלקני

אני בן גאה לעדה הפולנית, וקורא קבוע של הפולניה.
אבל אוכל צריך לאכול. תוך כדי שהכנתי את המאכל הזה, שמקורו כנראה לבנטיני, הבנתי שיש הרבה מהמשותף בין העדות. כשבבלקן מבשלים חצילים, אצל הפולנים מתחתנים. כבר תבינו למה אני מתכוון. בכל אופן, אם זה קצת מבלבל, לפחות יהיה לכם מתכון מנצח.


שמעתי הרבה אנשים אומרים שבחירה מוצלחת היא כל הסוד להצלחה של חיי הנישואין. יש בזה משהו, אבל זו לא האמת כולה. זו אפילו לא רוב האמת. אבל זו בהחלט התחלה טובה.

חציל
כמו כל מאכלי החציל, גם במתכון הבלקני הזה, עמוד התווך הוא החציל עצמו. בהמשך נגיע לדבר גם על הטחינה והשום שיצטרפו לחגיגה, אבל נתחיל, כאמור בבחירת החציל:
חציל בוחרים כמו שבוחרים חתן. פולניה  שבחרה פעם חתן יודעת:
גדול או קטן, ארוך או קצר, שמן או רזה, כל אלה עניינים של טעם אישי, ושכל אחת תבחר את החתן שמתאים לה. אבל הכי חשוב, שהעור שלו יהיה חלק, כלומר, מתוח ומבריק. זה מעיד על כך שהחציל הוא צעיר ורענן, לא מזמן עזב את בית הוריו, ועוד לא צבר יותר מדי נסיון בחיים.


ועוד דבר חשוב, שלחתן לא יהיו מחשבות רעות ותכניות יותר מדי מסובכות. כידוע, כשיש יותר מדי ציפיות מהחיים, הציפיות הופכות לאכזבות, והחיים מקבלים טעם לוואי מר.  גם לחציל שלכם, שאתם בוחרים אותו בשוק, חשוב שלא יהיו גרעינים. הגרעינים של החציל הם מחשבות רעות  - שבסופו של דבר יהפכו את החיים למרירים, ומי בכלל רוצה לאכול מאכל עם טעמי לוואי ?
לחציל צעיר, יש אמנם גרעינים, אך הם לבנים. אלו מחשבות לא מגובשות, תקוות, אידאות מרדניות ועוד כל מני דברים טפשיים שיש לאנשים צעירים בראש. עם הזמן, המחשבות מתרבות, והגרעינים הופכים לחומים, ואחר כך לשחורים. אלו הם הגרעינים הלבנים שהפכו לצרות, דאגות, חובות, אכזבות, וכל שאר הדברים שעלולים להכניס טעמים מרים לתבשיל.


אז איך יודעים?
את אם הכלה, וחשוב שתשימי לב: עם מי הוא מדבר? על מה הוא מדבר? ביישן ושתקן, או פטפטן גדול? האם הוא מדבר עם אבא של הכלה על תכניותיו העסקיות (לא סימן כל כך טוב בד"כ, בטח שלא לחתנים צעירים)  או חס וחלילה מפלרטט עם האחות של הכלה (סימן ממש, אבל ממש, לא טוב)
אם הוא מדבר עם האח הצעיר על כדורגל, זה סימן מצויין.
כשאת בשוק, עומדת לבחור את החציל המיועד (כאמור, עם קליפה רעננה ומבריקה) נסי לנחש בעין, בלי לגעת, כמה הוא שוקל. אחר כך קחי אותו ביד ותראי אם הוא שוקל יותר או פחות. ככל שהחציל קל יותר, סימן שיש לו פחות גרעינים. אם החציל שוקל כמו שחשבת, או פחות - זה מצויין. אם הוא כבד, זה לא בחור בשביל הבת שלך.


טחינה
הטחינה היא לא מהעדה שלנו, ולכן חשוב להיות חשדנים כשבוחרים אותה. היא גם באה סגורה בקופסה, ואין אפשרות לעמוד על קנקנה לפני שזה כבר מאוחר מדי. לכן, את הטחינה נבחר כמו שבוחרים כלה בעדה החרדית: על פי ייחוס ועל פי המלצות של קרובים וידידים.
החציל כבודו במקומו מונח, אבל טחינה ממשפחה טובה,  עם חינוך טוב עושה הבדל של יום ולילה. אם לבן שלך יהיו חיים מאושרים איתה, או שהכלבתא תמרר לו את התבשיל.
את הטחינה אפשר לבחור בדרך של המלצות או בדרך של טעימות.  לגבי ההמלצות שלי, בסוף הפוסט יש רשימת דירוג הטחינות החביבות עלי באופן אישי.
ערוץ הטעימות דומה לחיתות הרגליים של השדכנים. צריך לעבור בין חומוסיות ודוכני פלאפל ולטעום. איפה שהטחינה, או החומוס טעימים לכם במיוחד, תשאלו את בעל הבית באיזה טחינה הוא משתמש.


שום
השום הוא המלצר של הקייטרינג בחתונה. זה לא ממש משנה איזה שום בוחרים, כל עוד הוא בריא וחזק דיו למשימה. במרכולים ישנם שני סוגים של שומים: השום הישראלי והשום המיובא מסין.  יש כאלה שאומרים שהשום הישראלי הוא הכי טוב. ההבחנה שלי היא שבשום הישראלי כל ראש שום הוא בגודל אחר, בצורה אחרת, וברמה אחרת של ריקבון.  לעומתו, בשום המיובא מסין, כל השומים נראים אותו דבר (סינים…) ארוזים יפה ברביעיות,  ומוכנים לתת עבודה.
אני חייב להתוודות שאני באופן אישי, כמו רוב הקבלנים, מעדיף את העובדים הסיניים על פני הישראלים - אבל בניגוד לקבלנים, אני מרגיש אשם על חוסר הפטריוטיות.


הוראות הכנה:
חותכים את החציל לרבעים באורך, שיהיו ארבעה פלחים. זהו רגע האמת, שבו מתברר, לאחר מעשה, אם בחרנו חתן טוב. כאמור, אם הבחירה טובה, בשרו לבן, ויש לו מעט זרעים לבנים. זורים עליו קצת מלח גס כדי שאם בכל זאת יש לו רעיונות מרירים, המלח יוציא לו אותם מהראש. נותנים לו להרהר בשקט (בערך חצי שעה). בזמן ההירהור הוא ישנה קצת את הצבע שלו מלבן לחום בהיר.


בזמן שהחציל מהרהר, נכין אנחנו את הטחינה:
שופכים כוס טחינה (בערך, אל תמדדו לי פה!) לקערה קטנה. מוסיפים לה רבע כוס מים (בערך!) ורבע כוס מיץ לימון (או חומץ, או חומץ בן יין, הכל הולך) מתחילים לארבב. הטחינה מתנהגת כמו כלה מבית טוב המתייחדת עם חתנה לראשונה בליל כלולותיה: בהתחלה היא רוצה אבל מפחדת, ולא ממש מבינה מה רוצים ממנה - אז היא מתנגדת כשמארבבים אותה עם המים. צריך לעשות את זה בעדינות ובתנועות קטנות. אחרי הארבוב הראשוני היא מתחילה להינות מזה, היא מתרככת וההתנגדות הולכת ופוחתת, זה הזמן לאירבוב נמרץ מעט יותר.
כותשים שיניים מחצי ראש שום, ומוסיפים לטחינה. אפשר גם להשתמש בשום שכבר קנו אותו כתוש, אבל יוצא פחות טעים.
משיכים לארבב עוד קצת. בסוף התהליך הטחינה צריכה להיות סמיכה כמו הטחינה שמוסיפים למנה של חומוס, ולא כמו הטחינה הנוזלית שנהוג להוסיף למנת פלאפל.
הולכים לגינה וקוטפים זר של עשבי תיבול ירוקים לפי מה שאוהבים: פטרוזיליה, שמיר, בצל ירוק, אורגנו, טימין, בזיליקום, כוסברה (רחמנא לצלן), זעתר, עירית וכיו"ב
את הזר מקצצים דק דק ומוסיפים לטחינה.


עכשיו לוקחים את החציל לאחר שהרהר מעט במלח, ועושים לו מקלחת הגונה במי ברז. אחרי המקלחת מנגבים אותו ומניחים אותו פלחים פלחים על תבנית, עם העור השחור כלפי מטה.
על בשר החצילים מורחים שכבה יפה של הטחינה שהכנו.
זורים מלמעלה קורט של מלח גס ומכניסים לתנור חם (200 מעלות) לחצי שעה (בערך!) עד שהטחינה מלמעלה מתייבשת ומקבלת צבע שחום כמו ילד של פרענקים שלא מרח קרם הגנה לפני שהלך לים.


מוציאים מהתנור ומציבים משמר של שלושה לוחמים,כדי  שלא ייטרף לפני שיתקרר די צרכו.
אוכלים אותו חם אבל לא רותח. קצת יותר מחום של גוף.



דירוג הטחינות המומלצות שלי:
במקום הראשון:
טחינת "היונה" ואחותה טחינת "הגמל" - שתיהן מיוצרות בשכם, ודי קשה להשיג אותן במגזר היהודי. אם תעברו בכניסה הדרומית של וואדי ערה, אחרי תחנת הדלק וקפה ארומה, תפנו שמאלה ברמזור ומייד מצד ימין יש סוברמרקט גדול של ירקות. הם מאד נחמדים שם, יש להם ירקות מצויינים וגם  אפשר לקנות את הטחינה של שכם.   
במקום השני:
טחינת הר ברכה, מיוצרת על ידי בני העדה השומרונית. לא נפוצה בכל מרכול, אבל מי שמוצא, שיקנה.


במקום השלישי:
טחינת "אל ארז", "אל וואזיר",  "הנסיך" "ברכה" ועוד. כולן מיוצרות במגזר הערבי, והן ראויות בהחלט.


במקום הרביעי:
טחינת מותג הבית של רשת שופרסל. ברור לכם ששופרסל לא ממש מייצרים טחינה. אני קונה אותה מדי פעם וכל פעם יש לה טעם אחר, מה שמצביע על מספר יצרנים. לפעמים היא טובה ולפעמים פחות. אפשר להשתמש בה.


במקום החמישי:
טחינת "אל וואדי" - למרות שמה הערבי, היא מיוצרת דווקא במגדל העמק. ממש לא משהו. להשתמש רק אם ממש  אין ברירה (רוב הטחינות שמיוצרות במגזר היהודי הן כאלה)


במקום האחרון:
לא לגעת בטחינה שכתוב עליה המילה "מלא". טחינה לא צריכה להיות משומשום מלא. זה לא טעים. ושיסלחו לי כל אלה שחושבים שזה יותר בריא.


יום שני, 25 בנובמבר 2013

אימה בישיבה - פתרון

פתרון:

הפתרון שלי נסמך על שתי עובדות מעניינות
  • כל מספר אי זוגי שמחלקים אותו לשתיים מתקבלות שתי קבוצות: אחת בעלת מספר אי זוגי, ואחת בעלת מספר זוגי.
  • העובדה השניה, שמספר אי זוגי, שגורעים ממנו אחד, הופך לזוגי - ולהיפך, מספר זוגי שגורעים ממנו אחד הופך לאי זוגי.
מה יעשו האברכים?
העומד במדרגה העליונה, אינו רואה את קודקודו שלו, ואף אחד אחר אינו רואה אותו, לכן הוא היחיד שממש צריך לנחש. מצד שני, הוא היחיד שרואה את הכיפות של כל השאר (תשעה בסך הכל)
הוסכם שהוא יגיד את הצבע שיש ממנו מספר אי זוגי של כיפות. למשל, אם יגיד "שחור" משמעו שמתוך תשע הכיפות שהוא רואה יש מספר אי זוגי של כיפות שחורות (וברור מכאן, שיש מספר זוגי של כיפות לבנות)

נמשיך את הדוגמה:  אם העומד במדרגה הבאה, רואה לפניו מספר זוגי של שחורות, הוא יודע שעל ראשו כיפה שחורה, ואומר "שחור". כל האחרים רק צריכים לעקוב אחרי מצב הזוגיות של הצבעים, ואז הם יודעים בוודאות את צבע הכיפה שעל ראשם.
האסטרטגייה הזו מבטיחה שלפחות תשעה ישארו בישיבה, וב 50% שכל התלמידים ינצלו מגיוס.

שאלת הבנה:
איזו אסטרטגיה היית בונה לתלמידים אילו היו בישיבה 11 תלמידים?

יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

ברכה לאיתי לבר המצווה

בדיוק היום, לפני 13 שנה היה יום אחד מיוחד. ביום הזה העולם לא יכול היה להתקיים עוד בלעדיך. זה היה היום בו נולדת.
ביום הזה נבחרנו אנחנו להיות הוריך.
לכל אדם יעוד בחייו, לכל אדם יש את הדבר שבשלו לא יכול היה העולם להתקיים בלעדיו.

אתה, איתי שלי, כל כך מיוחד.
יש בך רק טוב. אם אהבה היתה דבר שבחומר, היית כולך עשוי מאהבה.
אתה בחרת בשליחות שלך - אתה מעצים יחד.
אתה אינך חושש לשאול שאלות, ולסכסך בינינו לבין הנטיה שלנו להיות לבד. אתה רוצה ביחד.

עוד לא היה אדם אחד, שפגש בך ולא התאהב. אתה ממס גם את הקשוחים והמחוספסים ביותר. אתה, ביושר ובתמימות שלך בונה גשר, פורץ דלת ופותח צוהר גם אל אנשים שגזרו על עצמם בדידות.

כשהיית קטן, היית כל כך רגיש, שדימיתי לפעמים שאין לך עור. כל בכי של ילד, כל פחד של אחר, כל התנגשות רגשית בין אנשים היתה משתקפת בך. היית כואב את כאבם של אחרים, לפעמים, אפילו יותר מהם עצמם.

עם השנים גדלת, ולמדת לווסת את הכאב שאתה סופג, פשוט בגלל הרצון שלך להיות חלק מאיתנו, מחברת האנשים הרגילים.
אבל אתה עדיין מרגיש כל אדם בקרבתך. חושיך מחודדים ואתה חש, גם ללא מילים, את האנשים שאתה פוגש. אבל אינך מוותר על הצורך להכיר בשם. כי לכל אדם יש שם, ולכל אדם יש יקירים, אהובים, בני ובנות זוג, ילדים ואפילו נכדים.
אתה ממאן להפרד מאנשים שנפטרו, בעיקר בגלל שאתה חש, בחושיך המיוחדים, את הגעגוע שנודף מהיקירים שנשארו.

על פי המסורת היהודית, ביום הזה אני אביך, אומר עליך "ברוך שפטרני מעונשו של זה" . את החשבונות שלך עם אלוהים אתה מנהל מהיום בעצמך.
- על איזה עונש מדובר?
הרי אתה טהור כולך, ללא רבב של חטא או של הרהור חטא. כל יום במחיצתך הוא מתנה.
אתה מקור השראה גדולה לנו ההורים, לעומר ויונתן האחים, ולכל הקהילה, כאן בקיבוץ יפתח.
זכינו להיות המשפחה שלך. בלעדי הדחיפה הבלתי מתפשרת שלך, לא היינו זוכים להיות המשפחה שאנו.

אנו האנשים הרגילים, חיים בין כוחות של רע וטוב, אהבה, שנאה, מחשבות טפלות וחשובות, ולפעמים, כן, סתם חיים בעדישות… לכל אשר נלך, אנו רואים צדדים לכאן ולכאן. אנחנו לפעמים רואים בך מגבלות.
אבל אתה סולח לנו. כי אתה לא מסתכל במגבלות שלנו, ולא שופט אותנו על מוגבלויותנו.

אומרים שיש אנשים שמגיעים לחיים שלך כמתנה, ויש כאלה שמגיעים לחיים שלך כשיעור.
ואני כולי תקווה, שאנחנו, שהגענו לחייך היינו לך מתנה, והיינו לך שיעור.
עלה נער בוגר, והמשך בדרכך וביעוד שלך,

אוהבים אותך עד בלי די
אבא, אמא עומר ויונתן


יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

אימה בישיבה - חידה

בישיבת פּוסטעפּאַסניקעס שבבני ברק נפל דבר.
משילטונות הצבא נשלחה הודעה לראש הישיבה שעשרת תלמידיו אינם יכולים עוד להרוג עצמם באוהלה של תורה, ועליהם להתגייס לצבא העם. כתב הרב בחזרה לקצין הגיוס, כי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הרי הישיבה אינה מרכז גדול של לימוד תורה,זו  ישיבה קטנה שקמה אך זה לא מכבר. כל כולה מונה עשרה תלמידים - אם יגוייסו חלקם, מאיין ישלימו מניין לתפילה? ואם יתגייסו כולם לצבא, תחדל הישיבה להתקיים. במכתבו אף הוסיף הרב והתריע, שאם תיסגר הישיבה, וכל תקציבה יישפך לבטלה, תהא השבתת תורה בישראל על ראשו של קצין הגיוס!


הרב ידע את צאן מראיתו, וברור היה לו, שאין בין תלמידיו אור תורה כזה, שחדלות תלמודו תאיים על שלמות העולם. מצד שני, חשש הרב מגיוס תלמידיו, והיה ירא,  שמא יאכלו מבשר הלוף שכשרותו למהדרין מוטלת בספק? ואיך יסתדרו עם המפקדים שמחשבתם קצרה, ואינם מורגלים בפילפול? שמא יעלו בהם הרהורי חטא למראה המד"סית בטרנינג שאמנם מסתיר טפחיים, אך עלול גם עלול לגלות טפח. הרב גם חשש, שבאמתלת הגנת המדינה, שהיא פיקוח נפש, יחללו תלמידיו את השבת, דבר יוביל לדבר, ובסוף יתפקרו ויצאו לתרבות רעה.


לאחר דברים נוספים, ומשיכות חוטים לכאן ולכאן, ולאחר התערבויות של בוחשים אלו ואחרים הוחלט שלא לגייס את כל עשרת בחורי הישיבה.  אך לא נמצא פתרון שיניח את דעתם של שני הצדדים: מצד אחד הרב, שלא רצה לגייס אפילו תלמיד אחד, ומצד שני, קצין הגיוס שרצה לגייס כמה שיותר מהם.


הוחלט לקיים הגרלה. אך מכיוון שבדיני נפשות עסקינן, הוסכם שלא יופל פור כמעשה המן הרשע, אלא שתתאפשר לכל תלמיד מידה של השפעה על גורלו, וכך, מי שאלוהיו עמו, תנוח עליו הברכה וינצל.


נקבע כי ביום המחרת, מייד לאחר תפילת שחרית, יעמדו מניין התלמידים על עשרת המדרגות המובילות לשער הישיבה, ופניהם לכיוון מטה, כך, שהעומד על המדרגה העליונה, יראה את פדחותיהם של כל חבריו, העומד על המדרגה השניה יראה את פדחותיהם של כל חבריו, למעט זו של העומד מעליו וכך הלאה, עד שהאחרון העומד על המדרגה התחתונה, לא יראה פדחתו של איש מחבריו.


לאחר שיעמדו, ייקח קצין הגיוס את ארגז הכיפות הרזרביות של בית הכנסת (זה שהיו נוהגים לשלוף ממנו כיפה לפוליטיקאים חילונים שהיו מוזמנים לישיבה מפעם לפעם). בתוך הארגז היו מגובבות כיפות שחורות ולבנות. קצין הגיוס ישלוף באקראי כיפות מהארגז ויניח אותן על ראשי התלמידים. מאחר וליבו של הקצין גס בדקויות של צבע הכיפה, אין להניח כי יחבוש כמות שווה של כיפות משני הצבעים. ככל שהדבר תלוי בו, יכולים כולם לחבוש כיפות לבנות או שחורות, או כל חלוקה אחרת של שחורות ולבנות.
כזכור, כל תלמיד יוכל לראות את הכיפות שיחבשו העומדים במדרגות שמתחתיו, אך לא יוכל לראות את הכיפות שיחבשו אלו שמעליו, לא כל שכן את הכיפה המונחת על ראשו שלו.  


כשכל הקודקודים  חבושים, ואין איש יודע איזו כיפה מונחת על ראשו, יעבור קצין הגיוס מהעומד על המדרגה העליונה ועד אל העומד בתחתונה, ויבקש מכל אחד בתורו לנחש את צבע הכיפה שעל ראשו. היה וניחש נכונה, יישאר בישיבה, ואם טעה - יעלה על הטנדר שחנה בחוץ ויגוייס לאלתר.



תלמידי הישיבה, נבהלו מאד וכל אותו הלילה התפללו לקב"ה שיציל אותם מרוע הגזירה.


אתם קוראי היקרים, נדרשים למצוא אסטרטגיית ניחוש, שתאפשר לכמה שיותר תלמידים לנחש את הצבע הנכון של הכיפה שלראשיהם, ולהינצל מאימת הגיוס.
דגשים ורמזים חשובים:
  1. כל תלמיד בשורה שומע את הניחושים של קודמיו, וגם יכול לדעת אם צדקו או לאו, לפי שיושלכו לטנדר, או שיחזרו בלב שמח לבית המדרש.
  2. קצין הגיוס אינו סובל התחכמויות, ולכן, אם ינסו בדרך זו או אחרת לרמוז לחבריהם את צבע הכיפה שעל ראשיהם, תבוטל ההגרלה לאלתר, וכל התלמידים יגוייסו. כל אחד רשאי רק להגיד בקול חזק וברור "שחור" או "לבן"
  3. כשאתם חושבים על אסטרטגיה, זכרו שהמדובר בתלמידים שלא למדו לימודי ליבה, ושאין יודעים מראש באיזה סדר יעמדו על המדרגות. לכן השיטה צריכה להיות פשוטה וברורה לכולם, כך שכל אחד מהתלמידים יוכל ליישם אותה.  


כמו תמיד, מי שפתר יכתוב בתגובות "פתרתי" ומי שלא מצליח, ישתף, אולי מי מחבריו ידע את התשובה.


פתרון

יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

מי שמגיע ראשון מפסיד


זה היה ביום ראשון השני של חודש אפריל 2001.
גרתי אז בלונדון, זה היה יום ראשון של סוף שבוע אביבי.
בטלויזיה שידרו ב BBC את מירוץ המרתון של לונדון בשידור חי.  עד אותו יום, כל מה שהכרתי ממרוצי המרתון היו השידורים של ערוצי הטלויזיה הישראלית. ריצת מרתון לא היתה ספורט מוכר כלל בארצנו, והמעט שהראו לנו היו שידורים ממירוצי המרתון של אליפויות עולם באתלטיקה, ואחת לארבע שנים - את ריצת המרתון של האולימפיאדה.
אם כן, כשהודיעו שישדרו את כל המרתון של לונדון בשידור ישיר, כל מה שיכולתי לצפות לו היה שעתיים וחצי של שממון, שבו נראה את חבורת החוד, 10-20 רצים שלודים וקלי רגליים, רצים ורצים, מפעם לפעם יעדכנו אותנו מי המוביל כרגע, ופעם בכמה דקות יעדכנו אותנו באיזה מקום נמצא הרץ הבריטי המוביל. זה מה שהכרתי מערוצי הספורט בישראל.

איזו הפתעה.
בשידור הזה ראיתי לראשונה את הדבר האמיתי. מרתון של עיר גדולה. השידור אמנם שילם מס שפתיים, ודיווח מפעם לפעם מה קורה בקבוצת החוד, אבל זה ממש לא היה העיקר.
העיקר היה חגיגה עצומה של צבע. נהר עצום של רצים בכל הגילים והגדלים, בכל הצבעים והמינים. נהר הרצים היה מוקף בהמון צפוף של קהל מריע.
בין כל הרצים שלבושים בבגדי ספורט, בלטו הרצים שהיו לבושים בתלבושות ובתחפושות מיוחדות.
השידור הישיר של ה BBC התמקד ברצים השונים, בסיפורים אנושיים מיוחדים ומרגשים, באנשים שרצים לגיוס כסף למטרות נעלות, ובאנשים שהתערבו עם החברים שירוצו את כל המירוץ לבושים בבגדי באלרינה, או בתחפושת של הפנתר הוורוד.
פתאום הבנתי את מה שלא יכולתי להבין קודם. מי שרץ בחבורת החוד, ומי שמצלם את המובילים, משתתף בתחרות ספורט, דומה לכל תחרות אחרת - אבל מי שרץ באמצע, משתתף בחגיגה שאין שניה לה.
לדעתי, מירוץ מרתון הוא אחד המקרים היחידים בספורט, שבו מי שמגיע ראשון מפסיד.

השידור הזה כל כך ריגש והקסים אותי, שמייד נרשמתי למירוץ Great North Run שעתיד היה להיערך חצי שנה אחר כך, ושנחשב באותם ימים למירוץ חצי המרתון הגדול באירופה.  לא היה שום הגיון בהרשמה הזו. אני אף פעם לא הייתי רץ מצטיין, ואפילו לא למטה ממצטיין. גם כשהייתי צעיר וספורטיבי לא ממש אהבתי ריצות ארוכות.

התחלתי להתאמן, השתתפתי במירוץ הראשון שלי, והתמכרתי.
בערך פעם בחודשיים הייתי גורר את משפחתי המתהווה למקום אחר באנגליה, שבו נערכו תחרויות חצי מרתון.  נרשמתי גם למרתון הגדול של לונדון.  חשוב לדעת, שאם אתה לא רץ ומגיוס כספים לעמותה, או שאתה רץ מצטיין עם תוצאה מעולה (ואני לא עומד באף אחד מהקריטריונים…) אתה עתיד להשתתף בהגרלה, שרק אחד משבעה זוכה בה.
היה לי מזל גדול, וזכיתי בכרטיס הנכסף.

המרתון הוא המראה של כל מה שיפה בחברה האנושית. מי שרוצה לראות ברוממות האדם - שירשם וישתתף בתחרות מרתון.
ראיתי שם זוג רצים אוחזים ברצועת גומי: האחר עיוור, והשני, חברו, שרץ איתו ורואה בשבילו את הדרך (למי שלא מבין, כדי לרוץ ביחד במרתון, הם כבר רצים ביחד כמעט מדי יום במשך לפחות שנתיים)

ראיתי רץ שמגייס תרומות לקרן לשימור הקרנפים באפריקה. הוא לבש על עצמו תחפושת ענקית של קרנף, שלהערכתי שקלה לפחות 20 ק"ג. סביבו רצו חבריו ואספו מטבעות לתוך דליים, תרומה מהקהל.

ראיתי אח שדוחף את אחיו המשותק בכסא גלגלים לאורך 42 ק"מ.

גם ראיתי מחוות קטנות. רץ שמתח שריר 2 ק"מ לפני הסוף, ושני חברים שתומכים בו, ומאפשרים לו לסיים את המירוץ על רגל אחת.
והשיחות הקטנות בין הרצים שמעצימות וכל כך מחזקות. אי אפשר ממש לדבר, מטבע הדברים, אבל מילה טובה, טפיחה על השכם ועידוד למי שבלי משים עבר להליכה.

לימים, עברתי פציעה, וגם חזרנו לארץ, ובלי להכנס לכל רשמת התירוצים, עזבתי את המרתון, והפסקתי לרוץ בכלל.
את כל הסיפור הזה סיפרתי כדי לשתף בהתרגשות גדולה שלי, כשנתקלתי בכתבה הזו, על משפחת שניידר ששני בניה, התאומים הזהים, אלכס וג'יימי, שניהם על הספקטרום האוטיסטי.
שניהם בשנות העשרים לחייהם, אינם מדברים, ספונים בעולמם, והקשר היחיד שלהם עם העולם הוא דרך ריצה.
הסיפור הוא על המשפחה, שבמקום לשקוע בדכדוך, ברחמים עצמיים, בהאשמות ובמרה שחורה, התאחדה סביב הריצה והפכה את הערוץ הזה לערוץ היחד המשפחתי.  הם משפחה מאושרת. הם משפחה של יחד.

אם נתתי השראה למישהו, יש למי לפנות. (לא אלי כאמור..) לפנות לשי בית הלוי מאמן ראשי בריצה גליל עליון.



יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

הרס"ר בטירונות כמקור השראה

שאלו פעם את פרופ’ ישעיהו לבוביץ' ממה הוא עדיין מתפעל, והוא ענה בדרכו החריפה, "מטיפשותם של בני האדם" (הציטוט מהזיכרון)
אני הקטן לא מתיימר להתלות באילנות גדולים כפרופסור לייבוביץ'. בניגוד אליו אני גם לא מסווג אנשים לפי מידת החוכמה שלהם, ובוודאי שלא לפי מנת המשכל, שהיא מתת מקרי שאנשים מקבלים, או שאינם מקבלים ביום הוולדם.

חכמים או טפשים, בתור אספן מושבע, אני מודה מקרב לב לכל מי שתורם לי משהו לאוצר המילים.

היום, לרגל 27 שנים ליום גיוסי לצבא, אני רוצה להקדיש תודה מיוחדת, למי שהרימו תרומה גדולה לחיי הוורבאליים, למי שלא מדעת, עצבו אגף שלם של התודעה שלי. אני רוצה להודות לכל רס"רי המשמעת שאי פעם הייתי תחת מרותם.
רס"ר המשמעת הוא, בעיני, המייצג האותנטי והמובהק ביותר של החשיבה הצבאית. הוא חושב קצר, הוא מדבר קצר. הוא נאמן למשימה הגדולה, וכשיש בידו משימה מוגדרת, הוא אינו רואה דבר מלבד ביצוע המשימה.

באופן כלליֿ, אני מתעבאנשים משימתיים. אני לא אוהב את הנטיה שלהם לחתוך ולקצר בדברים. אדם משימתי לא יגיד משפט של שלוש מילים אם הוא יכול להעביר את אותו מסר במילה אחת או שתיים. אבל המאפיין המובהק ביותר של המשימתיים הוא שהם מעדיפים משימות על פני אנשים - ולזה קשה לי להתחבר.

ובכן, מדוע אני כל כך אוהב את רס"רי המשמעת?

אני אוהב אותם בגלל האמת הפנימית העמוקה שהם מביאים. אנחנו, בני התמותה הרגילים, הרבה פעמים נקלעים למצב שפינו וליבנו אינם שווים. שאנו מבטאים משהו שאולי, עמוק בפנים, אנחנו לא מאמינים בו.

הרס"ר, לעומת זאת, באמת ובתמים מאמין שתרגילי סדר הם דבר חשוב. שהם תורמים לגיבוש זהותו של החייל. הוא באמת מאמין שכומתה היא הכובע היפה ביותר שאדם יכול לחבוש. הוא באמת מאמין שנעליים צריכות להיות מבריקות כמו מראה. הוא באמת היה עושה הכל כדי שכל דגל יתנופף לכיוון אחר.
מבחינה וורבאלית, יש ברס"ר את הרצון לקצר כל משפט למילה אחת, וכל מילה להברה אחת. הרס"ר באמת מאמין שמילים של הברה אחת הן יותר שימושיות ויותר אציליות ממילים מרובות הברות.

בתרגילי הסדר הוא קוצב את ההליכה: סמו-א-מין סמו / סמו-אמין-סמו
ואחר כך, "הכתף שק"  (מה זה "שק" ? זו המילה "נשק" שאיבדה הברה),
ו "לימין שור" (חוץ מבמסדרים לא שמעתי בשום מקום את המילה הערכאית הזו "שור")

בטירונות שיריון היה לנו רס"ר שכינויו החמור השחור. זו היתה פרפראזה על קודמו בתפקיד שכונה הסוס הלבן. הוא היה שואג "דר" שזה הקיצור של "מסדר".
יעקב אסייאס, האתיופי של הפלוגה שלנו, סירס את "דר" ל "דא" ומאז, המילה דא שימשה בפלוגה לציין כל מצב רשמי, מצב שבו צריך לעמוד כמו במסדר (לדוגמה "לעמוד בדא!!")

מישהו אמר לי פעם שכלבים צריכים פקודות של הברה אחת. ומאז, זכר אותם רס"רים מונצח בחיי, כשאני פוקד על הכלב:   צ'יפ קום (זה קיצור של "למקום")
כשאנחנו ממהרים, אני גם אומר לילדים, למשל, להתקלח בהפ (הפ, עם סגול בה',  זה קיצור של "בלי לעשות עניינים ובלי להתמהמהה")

אני רוצה בזאת להודות לכל הרס"רים שעשו כל שעל ידם לעצב את דמותי כחייל, הסרטון הבא מוקדש לכם באהבה