לרגל החורף שסוף סוף הגיע, ואנו כבר בראשית חודש טבת, ובחודש הזה, לפי השיר, אנו כבר מצפים לברד, ולא ל-"מערכת חורפית ראשונה", חשבתי שמן הראוי להביא מתכון לנזיד, אבל כזה שיהיה שווה למכור בעבורו את הבכורה
חיפשתי במקרא רמזים למתכון:
על פי עשו, התבשיל היה אדום, ושני פסוקים אחר כך מוזכר שזה היה נזיד עדשים. זה כל מה שהסופר המקראי מנדב לנו בתור מתכון.
ניסיתי למצוא רמזים אחרים, וכיוון שכך, זכיתי לקרוא את הסיפור לראשונה מזוית של אבא לילדים, ולראשונה גם הייתי משוחרר מהפרשנות היהודית המסורתית:
(בראשית כ"ה)
יצחק היה בן ארבעים כשלקח לו את בת דודתו רבקה לאישה. ובמשך עשרים שנה היתה בעיית פוריות. טיפולי הפוריות של אותם זמנים כללו, בעיקר, לבוא בטענות לאלוהים. כמו שקורה לא פעם, טיפולי הפוריות הביאו ללידת תאומים.
עשו ויעקב, שני אחים תאומים. זה נושא מורכב. מערכות היחסים אף פעם אינן פשוטות - בין ההורים לילדים ובין האחים לבין עצמם. כשהתאומים זהים, יש משחק עדין של שמירת הזהות המשותפת, לעומת בניית האני העצמאי של כל אחד מהזהים. אצל תאומים שאינם זהים, יש תמרון דק בין העצמיות של כל אחד, לבין האחווה הייחודית לכאלה שגדלים ביחד מיום הוולדם.
אצל אחים רגילים, הפרש הגילים הוא עניין משמעותי, בפרט בגילאים צעירים. הבכור עובר הכל ראשון. מצד אחד הוא זה שההורים עושים עליו את כל הטעויות, ומצד שני, החיים שלו כראשון, מפתחים בו תחושת עליונות ומנהיגות. הוא היורש הטבעי.
בין שני תאומים, אין כל משמעות, מי נולד קודם, כלומר, מי הבכור, וזאת למרות שכל זוג תאומים יודע מי נולד רבע שעה לפני מי. המקרא מציין שעשו הוא הראשון, ושיעקב יצא מיד אחריו, כמו החזיק בעקבו.
ההורים היו רחוקים ממה שהיינו קוראים היום זוג צעיר. יצחק בן 60 ורבקה כנראה בסביבות גיל 40. אבל מה, לידה ראשונה, ועוד של תאומים, וההורים עושים טעויות שאפילו קורס בסיסי בשיטת אדלר היה מונע.
אבא אוהב ילד אחד, ואמא אוהבת את הילד השני. המקרא מתאר את הדברים על פי עולם המושגים של אותה תקופה, ואם יורשה לי, אני רוצה לתת את התרגום הצנוע שלי, לעולם המושגים של היום:
עשו הוא הבן החזק, העצמאי, שאוהב ספורט, שמתעניין בכדורגל. הוא עוסק בדברים של בנים. הוא גבר צעיר, ולכן הוא הילד האהוב והמועדף של אבא.
את יעקב לעומתו, הייתי מתאר בלשון של ימינו כחנון מצוי. ילד רכרוכי ותלותי שלא ממש יוצא מהבית והתלותיות שלו הופכת אותו לבן המועדף של אמא.
לאורך כל הסיפור, מוצג עשו כבנו של יצחק, ויעקב כבנה של רבקה. כך אנו לומדים שהמאבק בין הבנים שיקף בעצם גם מאבק פנימי בין ההורים.
בהתבגרם, ובמושגי ימנו, אני מדמיין את עשו כמנכ"ל של חברה גדולה, או בעל חווה, או קבלן בניה גדול. איש רציני שיוצא בבוקר לעבודה ומנהל את העסק המשפחתי.
יעקב לעומתו, הוא הילד בן השלושים שנשאר בבית ולא יודע עדיין מה יעשה כשיגמור את הצבא.
כך או כך, יום אחד יעקב, שנשאר בבית, בישל תבשיל. עשו חזר מהעבודה, עייף, רעב, וכנראה גם עצבני. רוצה לאכול משהו ולהרגע.
בא יעקב ואומר לו, אין בעיה, תאכל בשמחה, אבל קודם תשבע שאני הייתי זה שיצא רבע שעה לפניך. לעשו באמת אין כבר סבלנות לחפירה חסרת המשמעות הזו. יעקב ממשיך להציק, אז עשו, מסכים "למכור" ליעקב את הבכורה, ושייתן לו לאכול בשקט.
עשו יודע שהוא הבן החביב על אבא, ושהוא גם זה שמתנהל כבכור ומנהל בפועל את העסק המשפחתי. עשו גם מודע לחוסר המשמעות שיש לבכורה בין שני תאומים.
אלא מה, שלסופר המקראי יש אג'נדה. הסופר המקראי רוצה להציג דווקה את עשו כבן שלא ראוי לירושת אביו, שעתידה להגנב ממנו בעוד שני פרקים. הוא מציג אותו כמי שמוכר דבר יקר ומשמעותי כמו הבכורה בעבור תבשיל פשוט ויומיומי. הסופר מציין שזהו נזיד עדשים, כדי שלא נחשוב שהיה פה איזה גורמה גדול, או שמישהו טרח והוריד טלה או משהו כזה. הסופר המקראי מניח שלא שמנו לב שמדובר בבכורה של תאומים, ומעיר שעשו ביזה את הבכורה. וזה כמובן מצדיק את גניבת הירושה שבאה אחר כך.
פרק כ"ו עוזב את הסיפור לרגע, ומתאר נדודים ופוליטיקה. כמו שיכולתם לתאר לכם, עשו, הבן הרציני, מקים משפחה, ומתחתן עם שתי נשים חיטיות, ויעקב, כמו שאנו יודעים… עוד לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא.
ומהפסוק האחרון של הפרק, אנחנו יכולים לקחת, שהחיים בבית יצחק ורבקה לא היו ממש דבש. הפסוק מתאר מורת רוח של יצחק ורבקה מהכלות החיטיות, אבל אפשר גם לקרוא את הפסוק כמציין שהזוגיות שלהם עצמם לא הייתה משהו.
כך או כך, בפרק כז יצחק כבר זקן, ומרגיש שהגיע הזמן להעביר באופן רשמי את ההנהגה למי שיחליפו בהובלת המשפחה. הוא פונה לבן שהוא מכיר בו כמתאים יותר למשימה - לעשו. אם הדברים היו קורים בימנו, הוא היה מזמין אותו לארוחה פרטית במסעדה טובה, כדי לברך אותו ולהעניק לו את הסמכויות של הובלת המשפחה. יצחק שולח את עשו לצוד משהו, ולהכין לו איזה ארוחת מטעמים טובה, לחגוג בה את העברת השרביט.
רבקה, האמא בת השמונים, שומעת את הדברים, וביחד עם הבן החנון שלה, רווק תלותי ורכרוכי בן למעלה מארבעים, מכינה עוקץ לבעלה הזקן, שהיחסים שלו איתה כבר לא מה שהיו.
היא שולחת את יעקב להביא שני גדיים, ומבשלת מהם תבשילים ליצחק, היא מלבישה את בנה החביב , בבגדים של האח שלו, ומכסה את ידיו וחזהו בעור של הגדיים. היא יודעת שבעלה כבר לא רואה כלום, וגם לא שומע כל כך טוב, אבל הוא יריח וימשש: כשיריח, יריח את החולצה של עשו, וכשימשש, יחוש בידיו את שיער הגדיים. וכך, נכנס יעקב אל יצחק, ומציג את עצמו כעשו. כצפוי, יצחק חושד, כי הוא מזהה את קולו של יעקב, אז הוא ממשש ומרחרח, ואיכשהו משתכנע שזהו עשו, ומברך אותו בברכה גורפת, שמעבירה אליו את כל הון המשפחה, ומציבה את כל אחיו לו לעבדים.
הסופר המקראי מתאר את הסיפור כאילו יעקב גונב את הירושה בדין, מאחר ששני פרקים קודם הבכורה נמכרה לו, אבל אנחנו הרי יודעים מה האג'נדה של הוצאת הספרים. מצד שני, אולי יצחק לא היה צריך לצאת בצוואה כל כך חד צדדית.
מה היה שם איש אינו יודע, אבל הנה מתכון נפלא לנזיד עדשים, שבהחלט הייתי מוכר בכורה עבורו:
שני בצלים בינוניים, נקצצים ונכנסים לסיר על אש גדולה, עם שתי כפות שמן וחופן בינוני של מלח גס שיספיק להמליח את הסיר כולו לכשנוסיף לו מים. לעודף המלח יש תפקיד חשוב בשלב הזה, למצות מהבצל את הנוזלים שלו, ולזרז את ההתקרמלות שלו. בהמשך עוד נוסיף די הרבה מים, אז אל תהססו לחרוך אותו כהוגן. זה נותן המון טעם, ובמהלך הבישול המים כבר ינקו את השחור שנדבק.
בנתיים מקצצים דק תפוח אדמה אחד, שני גזרים יפים, שיניים מקולפות מחצי ראש שום, ו 2-3 גבעולי סלרי עם העלים.
מוסיפים את הקצוצים לבצל וממשיכים בטיגון. אם אין ילדים דעתנים בענייני קולינריה, מחליפים את תפוח האדמה בכמות דומה של ארטישוק ירושלמי ("בטטה קסביה" - למי שקונה בשוק).
אם כל בני הבית שייכים לאותה עדה, אפשר וגם רצוי להוסיף לקצוצים מנה יפה של כוסברה - אבל עשו לעצמכם טובה והמנעו מזה אם אוכלוסיית הסועדים היא הטרוגנית.
כשהבצל המקורמל גמר לעשות קבלת פנים לביזבזים המקוצצים, מוסיפים פלפל שחור אורגנו וחוויג' למרק.
מוסיפים שתי כוסות של עדשים כתומים(יבשים) וחופן (טוב… חצי כוס) של אורז לא מבושל. כמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים הקודמים, עדשים, ובמיוחד עדשים כתומים, לא צריכים השרייה מוקדמת, וזה יתרון אם צריך להכין מהר משהו לאכול.
לכל זה מוסיפים שני ליטר של מים ומרתיחים. מי שמרשים לו להשתמש באבקת מרק, מוסיף לסיר כף אחת של אבקת מרק מומסת ברותחין. מי שלא מרשים לו להשתמש באבקת מרק מפאת המונוסודיום גליטומט, אבל מרשים לו להשתמש ברוטב סויה, שיוסיף קצת רוטב סויה. מי שלא משתמש לא בזה ולא בזה, מפסיד.
אפשר לטעום את המים רק כדי לבדוק שהם מלוחים מספיק.
מבשלים את הכל כחצי שעה, או עשר דקות בסיר לחץ. העדשים עצמם מתפוררים למשחה, אבל מי שלא קצץ את הירקות מספיק דק מוזמן לטחון את המרק.
הכל נהיה מאד מאד סמיך, ומה-זה-טעים….
בהצלחה, ושנזכה לעוד הרבה ימי קור וגשם..
