יום שלישי, 7 ביולי 2015

דון אלברטו אברהם

היתה או לא היתה, לכולם חשוב מי היתה טיה אספרנסה. אני לא מבין… הרי הסיפור ישאר אותו סיפור אם היתה אמיתית או בדוייה. אבל כיוון שנישאלתי לא פעם, אז רק אספר שטיה אספרנסה היא נצר לבני בס״ט שהקוים של דמותה, ומשפטי החכמה שלה פוגשים אותי בכל אשר אלך.
טיה (דודה) אספרנסה (תקווה) נולדה מזמן בסלוניקי, בת לדון אלברטו אברהם  ודונה ליזה לאה לבית לונצנו. חייה של אספרנסה התנהלו שלא לשביעות רצונה, והיו לה המון מסקנות ותובנות על הדברים שתעשה אותם לגמרי אחרת בגילגול הבא.
היא היתה אישה מאמינה, וכשם שאת השם המפורש אין הוגים, כך גם את שמותיהם של אלו שנבראו בצלמו, לא היתה נוהגת לאמר, והיו לה כינויים לכל אחד ואחת, על מנת שלא תעבור על האיסור של לשון הרע מפורש.
היתה ״הנשמה הטובה״ והיתה ״זאת שאני לא סובלת אותה״ והיתה ״זאתי שחושבת את עצמה״ והיתה ״הגנבת״ ו ״זאת שהיתה יושבת לידי בעבודה ולא עושה כלום כל היום״.
גם לגברים בסביבתה היתה טיה אספרנסה מחלקת שמות:
״הבטלן״, ו ״החכם של מה נשתנה״ ו ״הזה שאין לא כבוד״ ו ״הזה שלא מחנך את הבן שלו״
לכל המאהבים שלה קראה טיה אספרנסה ״ההוא..״
ההוא המנוול שאוי לו אם יראה את הפרצוף שלו.
ההוא שקיבל ממני בוגו דה נוביו וכמעט עשה אותי אלמנה.
והיה ההוא מסלוניקי שיצא למלחמה ורק בתחיית המתים נדע כמה לבבות שבורים השאיר מאחוריו

בילדותי למדתי להקשיב לשיחותיהם של המבוגרים, וידעתי גם את שמותיהם האמיתיים של כולם. כולם חוץ מאחד. האחד. כינויו היה ״ההוא״ אהוב ליבה של אספרנסה, זה שהיה יפה כמו וולנטינו וחכם כמו רבי יוסף קארו.
אספרנסה הצעירה היתה מוכנה כבר ללבוש בשבילו את הפרימר ויסטידו, אלא שדון אלברטו לא היה מוכן לשמוע על השידוך הנחות ועל נישואין לבן אשכנז.
אנחנו לוצנו, בני ספרד טהורים, וזה לא בא בחשבון.
באותו ערב הודיעה אספרנסה שהיא עוזבת את הבית ועולה לפלסטינה. היא גם נשבעה שלא יהיה לה חתן אחר.
אהבתה הגדולה ל״ההוא״ התחלפה לה בשנאה יוקדת, כשהתברר לה לאספרנסה הצעירה, שלמרות שהבטיח, לא עלה אחריה לפלסטינה, ונשאר בסלוניקי להתחתן אם אחרת. לכינויו של ״ההוא״ נוספה יריקה סמלית הצידה. ״ההוא - טפו״
שלוש שנים ושלושה חודשים אחרי עלותה ארצה, קבלה מכתב מאמה, דונה ליזה, שבו סיפרה לה שאביה נפטר משיברון לב, ולפני מותו ביקש את מחילתה, והתיר לה להנשא עם מי שתמצא לנכון.
אלא שאספרנסה כבר לא היתה נכונה להנשא יותר.

כשהיתה טוחנת  את הבשר, שיצא חבוט כהלכה, היתה ממלמלת את כינוייהן של הנשים שחרשו נגדה מזימות, וכשהיתה קוצצת את הבצל, על מנת שלא תגיר דמעות לחינם, היתה נזכרת באהוביה שהיתה מתחתנת איתם, אלמלא אותה שבועה שנשבעה לאביה.
ובכל יום שישי, כשהיתה מכינה את הפסטליקוס לשבת, היתה נזכרת באבא, דון אלברטו, ונשבעת שבגילגול הבא לא תגיד דברים שמצטערים עליהם, ולא תשבע שבועות שאין מהן חזרה.

פסטליקוס:

מתחילים בבצק. רצוי בחמישי בערב, אבל אפשר גם בשישי בבוקר:

חבילה אחת מרגרינה,
ביחד איתה כוס אחת של שמן (למה לא..?),
שלוש כוסות של מים
וכף אחת של מלח.
את כולם בסיר אחד גדול לחמם עד שהמרגרינה נמסה לגמרי.
בעודו חם, נכניס לו ביחד קילוגרם אחד של קמח. לערבב בכף עץ טוב טוב, לתת לו קצת להתקרר ולהספג. כשהוא בחום נעים, וכבר לא רותח, ללוש אותו במרץ.
הבצק צריך להיות גמיש, חלק, כנוע ונעים למגע. אם הוא נודניק (כלומר דביק) להוסיף קצת קמח. אם הוא לא כל כך נחמד (כלומר קשה) - זה לא אבוד, כי גם ממנו אפשר להכין - אבל לא יהיה נוח להסתדר איתו.
את הבצק מחלקים לשש חתיכות שוות, ושמים לכמה שעות בתוך שקית, רצוי במקרר.

מילוי:
שני בצלים גדולים קצוצים דקדק, לטגן עם קצת שמן ומלח גס עד שהם שקופים ואין להם יותר מה להסתיר, ואפילו יש להם קצת צבע של ענבר.
כשהבצל מוכן לארח, מכניסים לו לסיר אושפיזין ביחד איתו חצי קילו בשר אדום טחון, ומטגנים אותו עד שיתייאש ולא יהיה אדום אפילו לא קצת.
מוסיפים שני חופנים גדולים של צנוברים (100 גרם, נגיד…)
גם קצת פלפל שחור, איזה חצי כפית קינמון, וקצת פחות מזה, פלפל אנגלי טחון.
המלוי צריך להיות, איך לאמר, ריחני חושני ומגרה - אבל סופיסטיקדו - לא אחד שבמבט ראשון של ריח מבינים מיהו.
זה הכל בנתיים, נותנים לו להתקרר שלא יהיה לו חום בכלל.   

בשישי בבוקר, מכינים את הפסטליקוס:

שותים כוס אחת של ארק, ומפעילים את התנור לחום של אפיה (מאה שמונים מעלות בערך) לוקחים בכל פעם שישית מהבצק, לשים ככה טוב, עד שהבצק מקבל מגע גמיש, רך, חלק - אבל כנוע.
צובטים מנו חתיכה בגודל חופן של דודה שאין לה משפחה. מועכים ומרדדים אותו עד שיש לו צורה של פיתה קטנה, שטוחה ולא דקה מדי. מקפלים וצובטים את הקצוות עד שיש ביד כוס מבצק. לתוך הכוס מהבצק ממלאים כף של מילוי שיהיה מלא.
עכשיו צובטים חתיכה קטנה יותר של בצק, בגודל חופן של הילד של השכנים. גם אותו מרדדים שיהיה מכסה. מכסים את הכוס המלאה וצובטים מסביב, כדי לחבר יפה יפה את המכסה מלמעלה.
מכינים בויה מביצה אחת ורבע כוס מים. (ביצה שמדללים במים כדי שתמרח בקלות ולא תהיה פריטטה על הפסטליקוס מלמעלה)
את הבויה עם מברשת מורחים על הפסטליקוס, ומפזרים שומשום לקישוט.
דיוש, לתנור לחצי שעה, או קצת יותר, עד שהם זהובים וכל הבית מריח מהם.

את הפסטליקוס מגישים לדון אלברטו אברהם ביחד עם סלט קצוץ דק ועוד כוסית קטנה של תה או של ארק כשהוא חוזר משחרית של שבת.

 
אספרנסה לא חסכה את שבטה ממני:
כופר שכמוך…אני הרי כבר למעלה מזמן ורואה הכל.
פסטליקוס קרנה, ושמת בו חמאה במקום מרגרינה וחשבת שלא ארגיש…. תתבייש.
חוץ מזה, היום הפניונס כל כך יקרים ואתה אומר לכולם לשים? אפשר במקום לשים שקדים שבורים או אגוזים, רק שאת האגוזים לא לבשל, שלא ישחירו את המילוי, אהה…
בכלל, בסלוניקי היינו סמים בהם צימוקים קצוצים. את הפניונס התחלנו להוסיף כשלמדנו מהירושלמים. ואז קראנו לזה פסטליקוס ירושלמיקוס.
ותבוא מדי פעם לבקר את השכנה שלך לשים פרח על הקבר, ולא רק לספר לכולם גוזמאות, הבלים וחצאי אמיתות.





מילים קשות ופירושן:

  • בס״ט - בני ספרד טהורים
  • בוגו דה נוביו - מתנת האהוב, מתנה שנותנת הכלה לחתן בליל הכלולות, ובהשאלה, מעשה אהבים.
  • רבי יוסף קארו - מגדולי הפרשנים של יהדות ספרד, שם נרדף לחכם גאון
  • הפרימר ויסטידו - שמלת הכלה
  • סופיסטיקדו - מתוחכם
  • פניונס - צנוברים
  • פסטליקוס קרנה - כיסונים של בשר