יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

המאבחנת




משרד מטופח. נקי. קירות לבנים ורהיטים שאמורים ליצור אווירה של חמימות.
כולם המליצו עליה. חייבים איבחון חדש, והיא מאבחנת מעולה.
באמצע הקיר הריק והלבן, תמונה כלשהי.
על הקיר שמולו ארון הספרים האינטלקטואלי. מוצבים בו לראווה המון ספרים על פסיכולוגיה ופילוסופיה
וביניהם מבצבץ מדי פעם ספר שירה, כאומר "שימו לב אלי - אני לא כמו כולם"
את הספרים סוגרת חציצת זכוכית, שכמו מגדירה את הגבול ואומרת:
"אורחי הקליניקה מוזמנים לראות ולהתרשם - הגישה לספרים מותרת למורשים בלבד"
מנקרת בי שאלה, אם היא באמת קראה את כל הספרים האלה?
ואז בא לי זיכרון חצוף מהחנות הזו שראיתי פעם, שאפשר לקנות בה ספרים לפי משקל, שמיועדים לאכלס אצטבאות ולהרשים את האורחים…

היא לוחצת יד ומזמינה אותי לשבת.
מדהים כמה אפשר לדעת על אדם מהאופן שבו הוא לוחץ יד.
היד שלה רכה, חלשה ורפוייה - אבל מאד יבשה.
מביקורי הקודמים אצל פסיכולוגים, אני כבר יודע לקרוא את שפת החדר.
ברור לי על איזה כורסה ישב המאסטר, ועל איזו ישב הפציינט.
יש גם ספה - אבל אף אחד לא שוכב עליה.
יושבים ומדברים.  ומדברים.

פעם, כחלק ממשחק ההיכרות ההדדית, הייתי נוהג להתיישב בכיסא של המאסטר.
הייתי נהנה לראות את המבט המופתע בעיניים, ולנחש אם המאסטר חושב שאני אידיוט שלא מבין את הכללים, או שהוא חושב שהתבלבלתי, או שהוא מבין שאני משחק משחק.

אני מתיישב והיא מתיישבת.
יש לה מבט ממושקף. אמפטי כזה.
היא יושבת זקופה ולא נוגעת בסעדי הכיסא שלה.

בפגישותינו הקודמות באתי עם איתי.
היא התאמצה ככל יכולתה להתחבר אליו ולגרום לו להרגיש בנוח.
היא דיברה איתו המון.
שאלה אותו המון שאלות וחיכתה להמון תשובות.

איתי לא יודע לשחק את המשחק הזה.
הוא לא כל כך אוהב לדבר. יש לו חוש חד לדעת מתי דברים הם באמת ומתי הם לא.
ברור לו שהיא יודעת באיזה בית ספר ובאיזו כיתה הוא לומד - אז למה היא שואלת אותו?
- מה, היא לא יודעת בן כמה אני?

את איתי הרבה יותר מעניין בת כמה היא, איך קוראים לבעל שלה, האם הוא בחיים? איך קוראים לילדים שלה, ואיפה הם גרים. הוא גם רוצה לדעת אם יש לה נכדים, ואת מי היא מכירה מאנשי המושבה.
היא לא באמת התכוונה לפתוח איתו את כל הנושאים האישיים האלה, והיא חוזרת לשאלות שמעניינות אותה.



היום באתי בלי איתי, והיא מוסרת לי את הדו"ח שחיברה.
היא שוב ממושקפת ואמפטית.
החיוך שלה מזכיר לי לחם קפוא שחיממו אותו במיקרוגל.
אני יודע שהדברים שהיא תגיד לא יחדשו לי דבר.
הייתי מעדיף שתשלח לי את הדו"ח בדואר - אבל היה לה חשוב שנפגש.
אני לא רוצה לשמוע את מה שיש לה להגיד, ובכל זאת אני מקשיב.
היא מוסרת לי את הדו"ח הכתוב, ומסכמת בכמה משפטים את עיקרי הדברים.

איתי עונה לכל ההגדרות של PDD, הן לפי התקן האמריקאי, והן לפי התקן האירופי
שהוא המקובל יותר בארץ. הבן שלך זכאי לקצבת נכות מביטוח לאומי, היא אומרת לי בטון מנחם.
יש לו גם מנת משכל של פיגור - התכנים שלו אינם התכנים שמתאימים לגילו.
היא מתנצלת: אני יודעת שמבחני ה IQ הם לא מושלמים.
היא מספרת לי שהיה לה  פעם פרופסור אחד, שהגדיר: "IQ הוא מה שמבחני IQ מודדים"
אני חושב לעצמי, שאת ההגדרה הזו כבר שמעתי - אבל הופתעתי לשמוע אותה ממי שנראתה לי אישה חכמה.

היא ממליצה שנשלח אותו למסגרת מיוחדת.

לפני שאני הולך, היא מעירה, כבדרך אגב, שהיא קראה על כל המהלך שעשינו עם איתי, וזה נראה לה שטות מוחלטת.
בחיוך מנומס היא מעירה שיכול להיות שהיא פספסה משהו, כי אנחנו נראים לה אנשים אינטיליגנטיים.

אני מודה לה על הכנות.

יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

הורים נפלאים לאוטיזם

















כבר שלוש עשרה שנים שיש לי ילד על הספקטרום האוטיסטי.
זו התמודדות מורכבת ורבת גוונים, כמו שהאוטיזם עצמו הוא
מורכב ורב גוונים.

לאורך הדרך נתקלתי בהורים רבים, כמוני, ובצורות התמודדות
רבות ושונות.
פגשתי כאלה שיצאו למלחמה:
נלחמו באוטיזם וניסו לקעקע אותו, או שנלחמו בממסד שלא תומך
ולא עוזר. יש שיצאו וגייסו משאבים לטובת מחקר "התופעה"

יש הורים שראיתי מתכנסים בתוך עצמם - אם מבושה ואם מתוך רצון להסתיר.

משפחות מתפרקות כשההורים מתכנסים כל אחד בתוך עצמו.
הן מתפרקות גם כשההורים יוצאים למלחמה.
הן מתפרקות, בעיקר, כשאחד ההורים יוצא לקרב, והשני מסתגר.

אני מכיר את כל אחד מהמצבים.
הייתי שם. הייתי ביאוש, וגם יצאתי למלחמה. בעיקר למלחמה.
יש משהו מאד נעים ונוח להרגיש שאתה נלחם למטרה צודקת.
זה כמעט משכיח את הכאב.

התמונה שבכותרת מספרת סיפור קורע לב על הבדידות של ההורים
שגוזרים על עצמם שתיקה והסתרה.
הכאב משותף גם לההורים שיוצאים למלחמות.
ראיתי את התמונה הזו כבר לפני כמה ימים, ועדיין לא ברור לי למי
היא מתייחסת.

אני מעולם לא חשבתי על איתי כאוטיסט. גם לא השתמשתי במילה הזו
בהקשר שלו (גם לא בהקשר של כל ילד אחר). 

אני אבא של איתי, ואני בחרתי באהבה.
יש לי ילד שמלמד אותי על אהבה ועל יחד.
בדחיפה שלו, הוא מחייב אותי להפרד מחלומות ריקים, משאיפות
חסרות משמעות - ולהתחבר לחיים שיש להם תוכן.

למדתי על הכרת הטוב, על התבוננות שברגש.
לראות כל אדם באשר הוא אדם. לראות את הטוב שבכל אחד.

בזכות איתי אני חי חיים של טעם ומשמעות, שלא היו ניתנים לי
בדרך אחרת.

תודה לך ילד אהוב שלי.


יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

האייפון שלי כמשל

האייפון שלי התקלקל בקיץ.
תקלה קטנה. הוא הפסיק לקלוט את האינטרנט האלחוטי (wifi).
עדיין אפשר היה לדבר בטלפון, ואם נורא רציתי, יכולתי עדיין לגלוש
דרך המודם הסללולרי.
בקיצור, המכשיר לא מת, הוא רק חולה.

מצד שני, למשתמש כבד כמוני, זה גירוד לא קטן.
אז הלכתי לחנות, והחנות שלחה את המכשיר למעבדה.
אין בעיה, נותרו עוד שבועיים עד לסוף שנת האחריות.

כעבור שבועיים, חזר המכשיר. תקין ועובד.
(לא אלעה אותכם בייסורי הגמילה שעברו עלי בשבועיים האלה -
זה חומר לפוסט נפרד)
הטכנאי רשם בהערות שלו, שביצע "חיזוק הלחמות"
ובתרגום לשפת אנוש: "אין לי מושג מה הבעיה, זה הסתדר לבד איכשהו"

חלפו 3 חודשים ושבוע,
איך אני יודע שכברו בדיוק שלושה חודשים ושבוע?
כי התקלה חזרה. בדיוק אותה תקלה. כמה מעצבן.
באתי לחנות, והתברר שהאחריות הראשונה של המכשיר חלפה מזמן
והאחריות על "התיקון" הקודם היא לשלושה חודשים, ועבר בדיוק שבוע
מהתאריך תפוגת האחריות על התיקון הקודם.

הפעם הייתי צריך לשלם דמי בדיקה 90 ש"ח, והמעבדה תתקשר אלי
לאישור, אם התיקון כרוך בעלות נוספת.

כעבור שבועיים, (ייסורי גמילה וגו') התקשרו מהמעבדה והודיעו
ש "צריך להחליף את לוח האם" והפעם התיקון יעלה 1500 ש"ח.
למי שאינו איש מחשבים, החלפת לוח אם במחשב, היא כמו
החלפה של המנוע, הגיר וכל מה שיש מתחת למכסה המנוע באוטו.

את המסר של המעבדה אפשר לתרגם:
"גם הפעם אין לנו מושג מה הבעיה, אבל כיוון שאתה משלם, לא אכפת לנו
להחליף את הכול - ואז בטוח שגם מה שמקולקל יסתדר"



נזכרתי בקורס בהסתברות שלמדתי לפני שנים רבות באוניברסיטה.
קבלנו תרגיל, שבו היינו צריכים לחשב את את כמות הדגימות
שצריך לבצע במפעל כדי לוודא שבהסתברות של 99% המוצר
ישרוד שנה אחת של שימוש (שנת האחריות)

זה היה תרגיל ששיקף את הלך הדברים של אותם ימים:
חברות ייצרו מוצרים מתוך כוונה שיחזיקו שנים. רק אחוז זניח של מוצרים
התקלקלו בזמן האחריות - ולכן ברוב המקרים המדיניות היתה להחליף מוצר
שהתקלקל במוצר חדש - ולשלוח למעבדה רק מוצרים שהתקלקלו אחרי האחריות.

עידן התחלף, והיום מוצרים מיוצרים על ידי קרטלי ענק,
שבראש מעיינהם עומדת השורה האחרונה של הרווחים.
איכות המוצר, אינה אינטרס אמיתי שלהם,
ועל שם טוב, הרבה יותר זול להגן באמצעות פרסום, מאשר
באמצעות איכות.

המדיניות היום, בכל התעשיות של מוצרי הצריכה, היא
שרק 80% מהמוצרים ישרדו את השנה הראשונה.
יתר ה 20%  שיתקתקלו בתקופת האחריות לא יוחלפו, אלא ישלחו לתיקון.
ברוב המוצרים (קומקום חשמלי, למשל) הלקוח לא יכול
לעבור שבועיים ללא המוצר, אז הוא מוותר וקונה חדש.
לקוחות אחרים, שולחים לתיקון "על העקרון" - אבל בחוסר ברירה
קונים חדש, עד שהישן יחזור מתיקון.

לשוק מוצרי הצריכה יש מטרה אחת, והיא, לגרום ללקוח לצרוך.
הורדת איכות המוצר, היא אחת הדרכים הציניות (אך היעילות) ביותר
להשיג את המטרה.

ויש פתרון.
שר המסחר והתעשיה צריך להוציא תקנה (לא דרושה חקיקה ראשית בכנסת!)
שתחייב החלפה של מוצר שהתקלקל בתקופת האחריות, ותחילת
אחריות מחדש, כמו במוצר שנרכש עכשיו.

היצרנים, ובמיוחד היבואנים, לא יאהבו תקנה כזו.
נפתלי בנט - ספר לנו מי הספונסרים שלך??

אם קראתם עד לפה, אתם בטח מזדהים
אז למה שלא תגיבו ותשתפו אחרים?



יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

עלה ירוק 2

מה כל ההתיפיפות וגילגול העיניים סביב הקנביס הרפואי?
מה כל ביבול המוח הזה?

הקנביס, המריחואנה, צריך להיות חוקי לכולם.
זו לא תרופת מרשם, ולא צריך להיות.

כל הטענות נגד לגליזציה של גראס הוכחו מזמן כשגויות
ואוויליות.

היו טענות שזה יחמיר את היקף השימוש (אז מה?)
שזה יוביל לשימוש יותר נרחב של סמים קשים
שהחשיש הוא בעצם "מקפצה" לשימוש בסמים קשים.

לפני 40 שנה אפשר עדיין לחשוב ככה באופן לגיטימי
אבל היום?
אחרי 40 שנה שהקנביס חוקי בהולנד, ושנים לא מעטות
שהוא חוקי ברוב ארצות מערב אירופה - יש מספיק נסיון מצטבר
שמראה בדיוק את ההיפך.

כל המחקרים הרציניים שנעשו גם בהקשר הרפואי
וגם בהקשר החברתי מפריכים את הטענות האלה.

השהחשיש הוא מקפצה לסמים קשים כשהוא לא חוקי -
מי שמוכר אותו מוכר גם סמים קשים, וכך נוצר המעבר.
כשהוא חוקי, וקונים אותו באופן לגיטימי, אין סיבה לעבור לסמים אחרים.

הנסיון הראה באופן ברור לגמרי שהיקף הצריכה לא עלה. כלומר, מי שעישן
קודם, מעשן גם עכשיו, ומי שלא, לא.

מספיק הגיון פשוט: האלכוהול חוקי, ואפשר לקנות אותו בכל מקום. האם
כל מי ששותה אלכוהול הוא אלכוהוליסט (כלומר מכור)? האם שתיית אלכוהול
היא מקפצה לשימוש בסמים אחרים?

באופן היסטורי, וגם היום, כל ההתנגדות לקנביס היא מניפולציה שמונעת
מאינטרסים של בעלי הון.
בראשית המאה הקודמת הקנביס נאסר בלחצם של מגדלי הכותנה
שרצו לנטרל את התחרות (כן, מקנביס היו פעם מייצרים בדים, על שמו נקרא בד הקנבס)
הצטרפו אליהם בעלי היערות שרצו גם הם לעצור את התחרות, כי
קנביס הוא חומר גלם מעולה לתעשיית הנייר.

היום מי שעומד מאחורי ההתנגדות של המחוקקים הם יצרני התרופות
ותשאלו את יעל גרמן מי הספונסרים של המפלגה שלה.

מי שטוען שאנחנו לא כמו ההולנדים, ושאצלנו הלגליזציה לא תצליח, שיגיד לי
לאיזה עם אנחנו כן דומים?
לספרדים? לאיטלקים? לפורטוגלים? לאנגלים? לשוויצרים? לבלגים? לגרמנים?

צירפתי מפה של מדינות אירופה והיחס שלהן לקנביס:
המדינות הצבועות בכחול ובתכלת הן מדינות שבהן הקנביס חוקי (עם הבדל של דקויות משפטיות)
המדינות הצבועות בכתום הן מדינות שלא שינו את החוק - אבל שינו את מדיניות האכיפה, כך
שבפועל כל אחד יכול לגדל ולעשן את מה שהוא רוצה.
באדום מסומנות המדינות שהמצב החוקי והאכיפתי שלהם דומה לשלנו.

זה לא מספיק לעשות לייק לפוסטים כאלה.
אני מזמין אל כל מי שקורא את הפוסט הזה לכתוב את דעתו, או לפחות לשתף.
הגיע הזמן לשינוי.


יום שלישי, 22 באוקטובר 2013

דור המסכים

אנחנו ההורים של תקופת המעבר.
כשהיינו ילדים לא היו מסכים בכלל.
את תודעתינו גיבשנו בימים מסך בודד בסלון
שהיה בו ערוץ אחד בשחור לבן, ואחר כך בצבע.
לא היו בו פרסומות ולא היה ממש לאן לזפזפ

מובן מאליו שהיו לנו הרבה פחות שעות מסך.

השבוע הוזמנתי (ולא באתי) להרצאה על דור המסכים.
הרבה אני שומע הורים מתלבטים בעניין "המסכים"
האם להגביל את כמות "המסכים" שהילדים רואים

כל הדיבור הזה מאד מקומם אותי.
זה דיבור חיצוני, מתנשא ומנוכר
זה דיבור שמתעלם מהעובדה ש"המסכים" האלה מלאים בתוכן.

חלקו תוכן חיובי ("חינוכי"), חלקו  שלילי ורובו סתמי.

לילדים שלנו יש מקור גרייה עצום שלנו פשוט לא היה.

לדעתי (הלא מלומדת) יש רק דבר אחד שהם יותר קשובים לו
מאשר למסכים - וזה אנחנו ההורים.

אז מה התובנות שלי?
קודם כל, המסכים עצמם הם רק צורה חיצונית.

כדאי, מדי פעם, להצטרף אליהם, ולראות יחד איתם את מה שעל המסך.
דרך זה, אולי, לעזור להם להבחין בין טוב לרע, ובין איכות לבין זבל.

דרך אחרת, הרבה יותר מהנה - אבל דורשת הרבה יותר מאמץ
ליצור עיסוקים משותפים:
משחק משותף
תחביב משותף (גידול גינה, טיפול בבעלי חיים)
אחריות משותפת על דברים מסויימים

אפשר גם לדבר איתם (רחמנא לצלן) על החיים שלנו.

לא נראה לי שהגבלה מלאכותית של "זמן מסך" יש לה איזה ערך.

גילוי נאות:  אני מבלה כל יום לפחות  10-12 שעות מול מסך (ואין לי טלויזיה)