משרד מטופח. נקי. קירות לבנים ורהיטים שאמורים ליצור אווירה של חמימות.
כולם המליצו עליה. חייבים איבחון חדש, והיא מאבחנת מעולה.
באמצע הקיר הריק והלבן, תמונה כלשהי.
על הקיר שמולו ארון הספרים האינטלקטואלי. מוצבים בו לראווה המון ספרים על פסיכולוגיה ופילוסופיה
וביניהם מבצבץ מדי פעם ספר שירה, כאומר "שימו לב אלי - אני לא כמו כולם"
את הספרים סוגרת חציצת זכוכית, שכמו מגדירה את הגבול ואומרת:
"אורחי הקליניקה מוזמנים לראות ולהתרשם - הגישה לספרים מותרת למורשים בלבד"
מנקרת בי שאלה, אם היא באמת קראה את כל הספרים האלה?
ואז בא לי זיכרון חצוף מהחנות הזו שראיתי פעם, שאפשר לקנות בה ספרים לפי משקל, שמיועדים לאכלס אצטבאות ולהרשים את האורחים…
היא לוחצת יד ומזמינה אותי לשבת.
מדהים כמה אפשר לדעת על אדם מהאופן שבו הוא לוחץ יד.
היד שלה רכה, חלשה ורפוייה - אבל מאד יבשה.
מביקורי הקודמים אצל פסיכולוגים, אני כבר יודע לקרוא את שפת החדר.
ברור לי על איזה כורסה ישב המאסטר, ועל איזו ישב הפציינט.
יש גם ספה - אבל אף אחד לא שוכב עליה.
יושבים ומדברים. ומדברים.
פעם, כחלק ממשחק ההיכרות ההדדית, הייתי נוהג להתיישב בכיסא של המאסטר.
הייתי נהנה לראות את המבט המופתע בעיניים, ולנחש אם המאסטר חושב שאני אידיוט שלא מבין את הכללים, או שהוא חושב שהתבלבלתי, או שהוא מבין שאני משחק משחק.
אני מתיישב והיא מתיישבת.
יש לה מבט ממושקף. אמפטי כזה.
היא יושבת זקופה ולא נוגעת בסעדי הכיסא שלה.
בפגישותינו הקודמות באתי עם איתי.
היא התאמצה ככל יכולתה להתחבר אליו ולגרום לו להרגיש בנוח.
היא דיברה איתו המון.
שאלה אותו המון שאלות וחיכתה להמון תשובות.
איתי לא יודע לשחק את המשחק הזה.
הוא לא כל כך אוהב לדבר. יש לו חוש חד לדעת מתי דברים הם באמת ומתי הם לא.
ברור לו שהיא יודעת באיזה בית ספר ובאיזו כיתה הוא לומד - אז למה היא שואלת אותו?
- מה, היא לא יודעת בן כמה אני?
את איתי הרבה יותר מעניין בת כמה היא, איך קוראים לבעל שלה, האם הוא בחיים? איך קוראים לילדים שלה, ואיפה הם גרים. הוא גם רוצה לדעת אם יש לה נכדים, ואת מי היא מכירה מאנשי המושבה.
היא לא באמת התכוונה לפתוח איתו את כל הנושאים האישיים האלה, והיא חוזרת לשאלות שמעניינות אותה.
היום באתי בלי איתי, והיא מוסרת לי את הדו"ח שחיברה.
היא שוב ממושקפת ואמפטית.
החיוך שלה מזכיר לי לחם קפוא שחיממו אותו במיקרוגל.
אני יודע שהדברים שהיא תגיד לא יחדשו לי דבר.
הייתי מעדיף שתשלח לי את הדו"ח בדואר - אבל היה לה חשוב שנפגש.
אני לא רוצה לשמוע את מה שיש לה להגיד, ובכל זאת אני מקשיב.
היא מוסרת לי את הדו"ח הכתוב, ומסכמת בכמה משפטים את עיקרי הדברים.
איתי עונה לכל ההגדרות של PDD, הן לפי התקן האמריקאי, והן לפי התקן האירופי
שהוא המקובל יותר בארץ. הבן שלך זכאי לקצבת נכות מביטוח לאומי, היא אומרת לי בטון מנחם.
יש לו גם מנת משכל של פיגור - התכנים שלו אינם התכנים שמתאימים לגילו.
היא מתנצלת: אני יודעת שמבחני ה IQ הם לא מושלמים.
היא מספרת לי שהיה לה פעם פרופסור אחד, שהגדיר: "IQ הוא מה שמבחני IQ מודדים"
אני חושב לעצמי, שאת ההגדרה הזו כבר שמעתי - אבל הופתעתי לשמוע אותה ממי שנראתה לי אישה חכמה.
היא ממליצה שנשלח אותו למסגרת מיוחדת.
לפני שאני הולך, היא מעירה, כבדרך אגב, שהיא קראה על כל המהלך שעשינו עם איתי, וזה נראה לה שטות מוחלטת.
בחיוך מנומס היא מעירה שיכול להיות שהיא פספסה משהו, כי אנחנו נראים לה אנשים אינטיליגנטיים.
אני מודה לה על הכנות.
