הם מעמידים אותנו במבחנים יומיומיים, ומעמתים אותנו עם כל השקרים הקטנים שאנו משקרים לעצמנו.
הם מאד מדוייקים. יודעים ומכירים את כל נקודות התורפה שלנו. באופן קליל ואינטואיטיבי הם מפעילים עלינו מניפולציות.
ביום שישי של סערה, כששלג יורד בחוץ, טרחתי והכנתי מרק חם סמיך ונפלא לארוחת צהריים.
בזמן שאכלנו, סח הקטן (זה שלא אוהב ארטישוק ירושלמי) ואמר, תוך שהוא תוקע את הכף בחוסר עניין בקערה שמולו, "אבא, האוכל שאתה עושה לנו ממש משעמם...."
כמו שכבר אמרתי, הוא יודע את החולשות שלי - בחמש מילים מדוייקות הוא מנסח דקירת חרקירי נוראה לאגו הנפוח שלי.
"אז מה אתה רוצה שנכין?" - אני שואל אותו, כמו מי שהדקירה הראשונה לא הספיקה לו.
- "לא יודע... משהו אחר... נמאס כל הזמן מרק ומרק..."
אתה יודע מה? כך אני אומר לו מעומק הבור, למחר נכין קובנה.
הג'אחש הקטן מעולם לא טעם קובאנה. לא בביתנו, ולמיטב ידיעתי, לא בבית חברים. התגובה המתונה שלו להצעה שלי הבהירה לי שלא טעיתי - כי מי שאי פעם טעם קובאנה בשבת בבוקר, לא מגיב בסקרנות מהוססת, אלא בצהלות וקריאות הידד.
הקובאנה היא ממשפחת המאכלים שהגיעו על מרבד הקסמים יחד עם עליית התימניים. היא האחות השמנה והביישנית של שלושה אחים מוכרים יותר: המלווח, הג'חנון והלח'וח.
שלושת אחיה עשו חייל ופרצו לתודעה הקולינרית של ארצנו:
ראשון היה המלווח, שמהר מאד נעשו לו גרסאות קפואות, וגם אמהות מהבלקן יכלו להתידד איתו בתור סוג של בורקס תימני.
האח השני במשפחה שעלה לגדולה היה הג'חנון שיזמי מזון זריזים זיהו את הפוטנציאל שלו והחלו למכור אותו בצמתי הדרכים.
הקובאנה, כמו הרבה אחיות ביישניות של אחים מפורסמים, שמרה את עצמה רק ליודעי דבר. לא תראו בדרכים שלטים ומוכרים של קובאנה, וגם לא תמצאו קובאנה קפואה בסופרמרקט.
כמו כל בני משפחת המאפים מתימן, גם בקובאנה משמשים שני מרכיבים יסודיים: קמח ושמן.
ומה יהיה על הקלוריות? -קלוריות זה עניין לששת ימי מעשה. כשאוכלים קובאנה של שבת בבוקר מתעלמים מהקלוריות. או כפי שהמשיל פעם חבר יקר: "כשיוצאים למלחמה לא סופרים את המתים"
קובאנה היא מאכל של שבת, ולכן אופים אותה משך לילה שלם, לקבלת צבע חום וניחוח בכל הבית. אפשר כמובן לאפות אותה ביום חול, אבל אז היא יוצאת כמו עוגת שמרים ללא מילוי. תאמינו לי, לא שווה לנסות אפילו.
בדחילו ורחימו הצלחתי להשיג את המתכון הסודי של סבא יוחאי, אותו הדליף לי חבר מהפזורה של עולי תימן בעמק הסיליקון. אלא, שקרתה תקלה תמוהה ביותר במערכת של פייסבוק, ומתוך מאות ההודעות האישיות שלי, ומליוני ההודעות של הציבור כולו, דווקה ההודעה עם המתכון של סבא יוחאי אבדה ונמחקה... אבוי לה לבושה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
חיפשתי באינטרנט מתכונים, ומתברר שהעדה הידועה בחסכנות, לא ממש מנדבת מתכון אחד מוסכם. ישנן גרסאות סותרות עם הבדלים מהותיים.
לא הייתה ברירה, הלכתי למהפנט ידוע שידלה מזכרוני את המתכון האבוד, אך גם בכך לא ראיתי ברכה.
בסופו של דבר, המצאתי מתכון שהוא סוג של ממוצע בין הגרסאות השונות שמצאתי, ומה שהצלחתי לזכור:
ק"ג אחד של קמח. - מי שאוכל חלה מקמח מלא, ישתמש בקמח מלא. לכל האחרים אני ממליץ להצמד למסורת ולהשתמש בקמח לבן.
את הקמח מנפים, אתם כבר יודעים למה, ושמים בקערה.
שתי כפות שמרים יבשים וארבע כפות סוכר מוסיפים לו, ומערבבים ביבש עם מטרף.
אחר כך מוסיפים כף מלח אחת. מי שקרא את הפוסט שלי על הספינג' של חנוכה, כבר יודע שהסוכר עם השמרים, אבל המלח לא. להוסיף את המלח רק אחרי שהשמרים מעורבים בתוך הקמח - שלא יפגשו אותו בלי הגנה.
בכל השמחה הזו עושים בור רחב ומוזגים לתוכו 3 וחצי כוסות מים חמימים. מערבבים בסבלנות עם כף גדולה או עם מטרף, ואחר כך בידיים. צריך לצאת בצק רך מאד ואולי אפילו קצת דביק, אבל אחיד וללא גושים.
נותנים לו לנוח איזה שעה עד שהאגו שלו מתמלא והוא מכפיל את נפחו.
אז לשים את הגוש המרכזי פעם אחת ועושים לו חינוך מחדש, תוך שמוציאים ממנו את הנפיחות. אחר כך עושים הפרד ומשול: תולשים ממנו כדורים כדורים, לפי הנוסחה: מספר הסועדים כפול שתיים. מכל כדור תצא בסוף מנה לסועד אחד - אבל אף אחד לא מסתפק בלי לבקש עוד. לכן מראש מכפילים בשתיים: אם מתוכננים חמישה סועדים, הכינו עשרה כדורים.
את הכדורים מניחים בצד לתפיחה קלה נוספת.
בנתיים לוקחים את הסיר של הקובאנה (מי שאין לו, זה בדיוק הזמן ללכת לשוק ולקנות. זה אותו דבר כמו סיר של ג'חנון - מאלומיניום עם מכסה שסוגר אותו אטום).
בשלב הזה מדליקים את התנור ל200 מעלות ונותנים לו להתחמם.
את הסיר משמנים בנדיבות במרגרינה, או בחמאה, או בשמן קנולה. כל אחד לפי השקפת עולמו.
לוקחים צלוחית וממיסים בה 150 גרם של אותו דבר ששימנתם איתו את הסיר(השקפת העולם) ומחממים קצת עד שיהיה נוזלי. כל כדור בצק בתורו, מרדדים (לא דק מדי), מורחים בשכבה נדיבה של השקפת העולם, מגלגלים לגליל, ואחר כך לשבלול, ומניחים בסיר. כשגמרנו לטפל בבצק, והקובאנה מוכנה לאפיה, מכסים אותה במיכסה הייעודי, ומכניסים לתנור לחצי שעה של אפיה במאתיים מעלות כאמור.
אם רוצים קובאנה לבנבנה ועלובה של יום חול, מורידים אחרי חצי שעה את החום למאה ושישים ונותנים לה להאפות עוד שעה וחצי בערך.
בשביל קובאנה של שבת צריך קצת יותר סבלנות. אז מורידים את החום לטיפה מתחת למאה מעלות, ונותנים לה להיאפות בנחת למשך כל הלילה עד שבת בבוקר.
בשבת בבוקר, כשחוזרים מבית הכנסת, או שסתם מתעורר הרעב, פותחים את המכסה והופכים למגש. כל אחד בוצע גוש. אוכלים אותה עם רוטב עגבניות וקצת סחוג.
מצורפת תמונה להמחשה של הקובאנה שאנחנו עשינו, רגע לפני שנטרפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה