אם פייסבוק היה בשנות החמישים, לחבר סטאלין היו עשרים מליון חברים. כל כך הרבה, שהוא היה צריך לבטל חברות עם חלק מהם. כיוון שלא היה אז פייסבוק, הדרך היחידה שהיתה בידו לבטל חברות היתה לבטל את החברים עצמם. איזה מזל שהיום יש פייסבוק ולא צריך להרוג את מי שאתה לא רוצה להיות חבר שלו….
כמו רבים מבני גילי, גם אני גיליתי את פייסבוק באיחור. לא רק שגיליתי באיחור, אלא שגם לקח לי זמן להתרגל אליו, להתיידד איתו ולהפוך אותו לערוץ תקשורת של ממש.
עד כדי כך, שהאמנתי שאנשים שעברו את גיל 40 (ואני בתוכם) כבר לא יכולים יותר להסתגל ולהצטרף.
באותם ימים עבדתי עם רותקה בסטודיו וכולם דיברו על השיווק בפייסבוק. אלמלא הייתי צריך לשווק בפייסבוק, כנראה שהייתי מרים ידיים ומוותר על החוויה.
בחיים האמיתיים, כל אחד מחליט מי יהיו החברים שלו, וכמה חברים הוא בכלל רוצה וצריך:
יש חברי נפש אחדים, איתם אנו יורדים לעומקים של שותפות חיים.
יש חברים של מצב ומקום: שכנים, מכרים, חברים לעבודה.
ישנם חברי ילדות, ובעיקר אני מדבר על בני כיתה מהקיבוץ של פעם, שזה קצת כמו אחים.
ויש כמובן חברים לנשק, חברי מפלגה, חברי קיבוץ, וחברים באגודה המוניציפלית.
בתחילת דרכי, כיוון שפייסבוק היה ערוץ שיווק, נהגתי כמנהג "אספני החברים" - אוספים מאות ואלפי חברים, כדי לשגר להם מסרים שיווקיים. החסרון בגישה הזו, שהקיר שלך האישי הופך לנהר זורם של פוסטים, שרובם מאנשים שיש לך רק מושג קלוש מי הם. כדי לתפוס את הפוסטים של החברים שלך מהעולם האמיתי, אתה צריך מיומנות של דב גריזלי שתופס דגי שמך קופצים במעלה המפל.
ישנה גם גישת "החוג המצומצם" שהיא הגישה ההפוכה, ששומרת את החברות בפייסבוק רק לאנשים שהם גם חברים אמיתיים בעולם האמיתי. זה משאיר המון אינטימיות, אבל, לדעתי הצנועה, לא מאפשר הרחבה. יש לא מעט אנשים, שאינם חברים קרובים, ולמדתי להכיר צדדים שלהם שלא הייתי מכיר בלי השיתופים ששיתפו בפייס.
אני בחרתי בדרך ביניים ב "גישה הקהילתית": כל מי שאני מכיר באיזושהי רמה של היכרות מהעולם האמיתי, אני מקבל כחבר לפייס. אל החברים האלה צירפתי עוד קומץ של אנשים שלא פגשתי מעולם, אבל אהבתי את הפעילות הפייסבוקאית שלהם. חברים נודניקים אני מנפה מהרשימה (זה כמעט לא קורה, רק במקרים קיצוניים)
באופן הזה, על ידי בחירה מודעת את מי אתה הופך לחברים, כל אחד יכול לעצב את חוויית הפייסבוק שלו לפי טעמו.
את חלק מהעבודה הזו המנועים של פייסבוק עושים בשבילכם מאחורי הקלעים: כשהחבר צוקרברג ייסד את פייסבוק, היה לו בראש את המודל "החוג המצומצם". הוא דמיין מרחב שבו אנשים יכולים לפרסם לחברים האמיתיים שלהם מה קורה בחיים שלהם - מה הסטטוס שלהם. (ואני ממש ממליץ לראות את הסרט "הרשת החברתית")
עם הזמן, "הקהילתיים", ובמיוחד "האספנים", לא אפשרו למודל הפשוט הזה לפעול, כי מי שיש לו כמה מאות חברים, שלא לאמר אלפי חברים, לא באמת יכול לקרוא את כל מה שכולם מפרסמים.
קמו חכמי הפייס ותיקנו מתכונים, וכתבו אלגוריתמים חכמים שמסננים עבורכם את החברים שלכם. הם מזהים מי החברים שאתם מעוניינים בהם, ומי הם החברים שאתם לא באמת שמים לב אליהם.
זה עובד בצורה די פשוטה. יש לזה שתי שכבות:
השכבה הראשונה: רואים וסופרים סטטיסטיקה מי החברים שאתם עושים להם לייקים או משתפים או מגיבים לפוסטים שלהם. כשהחברים האלה מעלים פוסט הם ישימו אותו על הלוח שלכם - ולהיפך, חברים שאתם לא מגיבים לפירסומים שלהם בשום צורה, פייסבוק מניח שהם לא ממש מעניינים אתכם, ומפסיק לשים פירסומים שלהם על הקיר שלכם.
השכבה השניה היא כמות התגובות, הלייקים והשיתופים שפוסט מסויים מקבל. אם חבר שלכם פירסם פוסט שעושה המון רעש, המנועים של פייסבוק מניחים שיש פה משהו מעניין, וישימו לכם את זה על הקיר, גם אם זה חבר שבדרך כלל מדורג נמוך ברמת העניין האישית שלכם בו.
מיום שהבנתי שככה זה עובד, אני מאד קל בלייקים שאני מחלק. כל סטטוס או תמונה שמישהו פירסם, שמצא חן בעיני, ולו לרגע, אני עושה לייק. אם יש לי מה להגיד, או לשאול, אני מוסיף תגובה. אם זה ממש חשוב, או חכם, או יפה בצורה יוצאת דופן, אני גם משתף.
כיוון שבעצמי אני כותב ומפרסם די הרבה, ולא מתוך מוטיבציה מסחרית, אלא מתוך ביטוי יצירתי, אמנותי וחברתי - גיליתי שהתגובות שלכם ממש יקרות לי: הלייקים שלכם הם מחיאות כפיים, הערות הן שריקות התפעלות ושיתופים הם ממש קריאות בראבו!
וכאמור, מעבר לטפיחה על האגו האישי שלי, יש לזה גם משמעות עבור מנועי האופטימיזציה של פייסבוק: כשאתם עושים לייק לפוסט שלי (או של כל אחד אחר) אתם מבטיחים שפייסבוק יראה לכם גם את הפוסטים הבאים, ולא יסנן אתכם מדברים שמעניינים אתכם.
לבסוף, אני לא מרגיש שלם לסיים פוסט בלי שיהיה בו משהו לאכול או לשתות.
אז בביקורי האחרון ביקב "הרי גליל" בקיבוץ יראון, כמו תמיד, אני מסתובב קצת, רואה מה חדש, ועוד יותר חשוב, מה ישן. - ופתאום ראיתי שיש מותג חדש "יין חברים"
שאלתי והתעניינתי (ומיותר לציין שגם טעמתי). הסיפור הוא כזה:
עובדי היקב שמו לב, שמדי פעם היינן היה ממלא לו בקבוק פרטי, בלי תווית, פוקק אותו ולוקח לביתו. שאלו אותו, מה זה? - אמר להם, זה יין שאני עושה בשביל חברים.
מאחר שראו שהמנהג נמשך, פנו אליו ושאלו, "מה איתנו? אנחנו לא חברים שלך?"
היינן ניסה להתחמק, ולהגיד שהם אמנם חברים לעבודה, אבל יש כל מני סוגים של חברים, וכל מני סוגים של חברות …
בסופו של דבר הוא התרצה, והסכים שיין החברים יהפוך למוצר רשמי של היקב, אך בשני תנאים:
קודם כל, כיוון שחברים זה לא דבר אחיד, ויש מכל מני סוגים, ליין חברים אין תווית אחת - כל בקבוק עם תווית אחרת, ובה תמונות מקסימות בשחור לבן של חברים.
התנאי השני, שהיין הזה ימכר רק לחברים. לכן אפשר לקנות אותו רק במרכז המבקרים של היקב עצמו, והוא לא משווק לחנויות.
אני טעמתי - לדעתי הלא מלומדת זה ממש יין מצויין.
מומלץ מאד בטיול הבא שלכם לגליל העליון לקפוץ ליקב הרי גליל בקבוץ יראון. יש שם יין לחברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה