אנחנו ההורים של תקופת המעבר.
כשהיינו ילדים לא היו מסכים בכלל.
את תודעתינו גיבשנו בימים מסך בודד בסלון
שהיה בו ערוץ אחד בשחור לבן, ואחר כך בצבע.
לא היו בו פרסומות ולא היה ממש לאן לזפזפ
מובן מאליו שהיו לנו הרבה פחות שעות מסך.
השבוע הוזמנתי (ולא באתי) להרצאה על דור המסכים.
הרבה אני שומע הורים מתלבטים בעניין "המסכים"
האם להגביל את כמות "המסכים" שהילדים רואים
כל הדיבור הזה מאד מקומם אותי.
זה דיבור חיצוני, מתנשא ומנוכר
זה דיבור שמתעלם מהעובדה ש"המסכים" האלה מלאים בתוכן.
חלקו תוכן חיובי ("חינוכי"), חלקו שלילי ורובו סתמי.
לילדים שלנו יש מקור גרייה עצום שלנו פשוט לא היה.
לדעתי (הלא מלומדת) יש רק דבר אחד שהם יותר קשובים לו
מאשר למסכים - וזה אנחנו ההורים.
אז מה התובנות שלי?
קודם כל, המסכים עצמם הם רק צורה חיצונית.
כדאי, מדי פעם, להצטרף אליהם, ולראות יחד איתם את מה שעל המסך.
דרך זה, אולי, לעזור להם להבחין בין טוב לרע, ובין איכות לבין זבל.
דרך אחרת, הרבה יותר מהנה - אבל דורשת הרבה יותר מאמץ
ליצור עיסוקים משותפים:
משחק משותף
תחביב משותף (גידול גינה, טיפול בבעלי חיים)
אחריות משותפת על דברים מסויימים
אפשר גם לדבר איתם (רחמנא לצלן) על החיים שלנו.
לא נראה לי שהגבלה מלאכותית של "זמן מסך" יש לה איזה ערך.
גילוי נאות: אני מבלה כל יום לפחות 10-12 שעות מול מסך (ואין לי טלויזיה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה