כבר שלוש עשרה שנים שיש לי ילד על הספקטרום האוטיסטי.
זו התמודדות מורכבת ורבת גוונים, כמו שהאוטיזם עצמו הוא
מורכב ורב גוונים.
לאורך הדרך נתקלתי בהורים רבים, כמוני, ובצורות התמודדות
רבות ושונות.
פגשתי כאלה שיצאו למלחמה:
נלחמו באוטיזם וניסו לקעקע אותו, או שנלחמו בממסד שלא תומך
ולא עוזר. יש שיצאו וגייסו משאבים לטובת מחקר "התופעה"
יש הורים שראיתי מתכנסים בתוך עצמם - אם מבושה ואם מתוך רצון להסתיר.
משפחות מתפרקות כשההורים מתכנסים כל אחד בתוך עצמו.
הן מתפרקות גם כשההורים יוצאים למלחמה.
הן מתפרקות, בעיקר, כשאחד ההורים יוצא לקרב, והשני מסתגר.
אני מכיר את כל אחד מהמצבים.
הייתי שם. הייתי ביאוש, וגם יצאתי למלחמה. בעיקר למלחמה.
יש משהו מאד נעים ונוח להרגיש שאתה נלחם למטרה צודקת.
זה כמעט משכיח את הכאב.
התמונה שבכותרת מספרת סיפור קורע לב על הבדידות של ההורים
שגוזרים על עצמם שתיקה והסתרה.
הכאב משותף גם לההורים שיוצאים למלחמות.
ראיתי את התמונה הזו כבר לפני כמה ימים, ועדיין לא ברור לי למי
היא מתייחסת.
אני מעולם לא חשבתי על איתי כאוטיסט. גם לא השתמשתי במילה הזו
בהקשר שלו (גם לא בהקשר של כל ילד אחר).
אני אבא של איתי, ואני בחרתי באהבה.
יש לי ילד שמלמד אותי על אהבה ועל יחד.
בדחיפה שלו, הוא מחייב אותי להפרד מחלומות ריקים, משאיפות
חסרות משמעות - ולהתחבר לחיים שיש להם תוכן.
למדתי על הכרת הטוב, על התבוננות שברגש.
לראות כל אדם באשר הוא אדם. לראות את הטוב שבכל אחד.
בזכות איתי אני חי חיים של טעם ומשמעות, שלא היו ניתנים לי
בדרך אחרת.
תודה לך ילד אהוב שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה