ריבת משמשים

לטיה אספרנסה תמיד נורא חשוב לדעת איפה הכל התחיל.

״מאז בריאת העולם, לא קרה דבר אחד שלא היה ניתן לצפות אותו מראש״ - היתה אומרת, ונותנת דוגמה מההיסטוריה המשפחתית.

״כל אסון שקרה, אם נתבונן בו לאחור, נוכל למצוא את זרע הפורענות״.    והדבר, כמובן נכון גם לניסים ולשמחות, אבל אלו לא עניינו את טיה אספרנסה שכבר איבדה כל תקווה שאיזה שהוא נס יקרה גם לה.

חכמת הבדיעבד של טיה אספרנסה היתה תורה מושלמת ללא פרצות. רק דבר אחד קטן פגע בשלמותה, והוא חוסר היכולת שלנו בני התמותה להמנע מפורענות, אלא בדיעבד.

אבל כל זה לא הטריד את טיה אספרנסה שידעה תמיד למצוא נקודה רעה בכל דבר טוב.

כל ההקדמה היתה, כדי שתבינו שלא לחינם אני מספר את הסיפור מראשיתו, למרות שאין לה כל חשיבות ללקח שאותו תוכלו לקחת איתכם בסיום פרק זה.

הפעם לא אספר על אסון משפחתי, אלא בדיוק ליהפך… ולא רק זאת, אלא שבניגוד לאסונות ושמחות שתחילתן ידועה רק בדיעבד, את זרע המעשה הזה זיהיתי ברגע שבו נטמן, ולא בהתבוננת שלאחר מעשה.

כמנהגי בכל יום שישי, יצאתי לסיבוב הקניות השבועי בסופר. כבר אספתי עגבניות, מלפפונים, אבטיח בשל (כל אחד מהם ראוי לפוסט משל עצמו), אספתי שאריות ירק לארנבות, תפוחים, ועוד כמה ירקות, ואז נחה עיני על קופסה שלמה של משמשים.

עמדתי בעיין מיומנת את מצבם, ולקחתי את כל הקופסה ״בדמאן״, כלומר, בלי למיין ולבחור. הלכתי עוד שני צעדים, ושמעתי לחישה מאחור

״אתה לא רוצה לריב עם אישתך״ - הבזק קטן. זרע פורענות נטמן.

אני? לריב עם אישתי? הסתכלתי לצדדים וראיתי את שכנתי לדוכן הפירות מסתכלת אלי באותו מבט מרחם שבו מסתכלים על תלמיד שמכשל בחשבון של שתיים ועוד שתיים.

״אתה לא רוצה לריב עם אישתך״ חזרה היא וקבעה לנוכח סימן השאלה הנפחד שבעיני.

אני? למה לריב עם אישתי? ועוד ביום שבו מלאו בדיוק 16 שנה לנישואינו?

״אההה…. לקחת את המישמישים בדמאן? חצי מהם רכים. כרגע מיינתי, חצי לא לקחתי. תחזור הביתה אישתך תהרוג אותך...״

עמדתי מבולבל. מצד אחד, היא כמובן צודקת, המשמישים הם של סוף העונה שרק החלה, וכנראה שחלק לא מבוטל מהם רכים מדי.

מצד שני… איזה פרצוף יהיה לי אם אטריד את הקופסא שכבר נחה בעגלה, אחזיר אותה למדף ואפלה ממנה את הפירות שנכשלו במועד ב׳ למרות שהעברתי אותם במועד א׳…..

מצד שלישי, לא רציתי להוציא שם רע לאישתי כאחת שלא ממררת לבעלה את חייו, ושאיכות הפרי היא לא נושא מספיק חשוב למריבה בשבילה (יש מספיק נושאים אחרים).

חייכתי במבוכה לאותה גברת, ואמרתי לה שמקסימום מהרכים נעשה ריבה….

היה זה הרגע שבו ידעתי, שני דברים:

1. שאכין ריבה לשבת, ולא רק מהרכים אלא מהעדה כולה, רכים כקשים.
2. עוד ידעתי, שאם חס וחלילה תשרף הריבה, וטיה אספרנסה תחקור את מקור הרעה, זהו הרגע שבו נזרעו זרעיה של אותה פורענות, שעלולה היתה להתרחש.

ועכשיו למתכון:

1 ק״ג של משמשים חצויים ומגולענים (כלומר בלי הגוגואים)

1 ק״ג סוכר

חצי כוס מים

⅓ כפית מלח לימון (ממש ממש קצת)

את המרכיבים שמים בסיר, מרתיחים על אש גדולה, אבל רק עד שרותח. אחר כך מבשלים על אש קטנטנה תוך ביעבוע קל, במשך עוד כשעה, ללא מכסה, כדי שהנוזלים יוכלו להתאדות והמרקחת תוכל להצטמצם.

לאחר שעה הריבה כבר מוכנה בעצם, אבל מי שצריך סימנים אז הנה:

• הפרי צריך להתפרק ולהתפורר (אבל לא לגמרי).
• העיסה נוזלית למדי במצבה החם. כדי לדעת אם נקרשה, הקפיאו צלחת בפריזר לכמה דקות. אחר כך שימו עליה כף מהנוזלים ותנו לה לקרר אותם לרגע קט (טוב, טוב, לחצי דקה). עכשיו לחצות את השלולית עם האצבע. אם השביל שנוצר באמצע לא נסגר - הריבה מוכנה.

ועוד הערה אחת על פיקטין.

למי שלא יודע, פיקטין בשביל הריבה הוא כמו מח העצם בשביל רגל קרושה. תפקידו להקריש ולמצק את הריבה. לחלק מהפירות יש אותו באופן טבעי ובשפע, כמו לתפוח גרנד, ולחלק אין אותו בכמות מספקת כלל וצריך להוסיף להם, אם בצורה של אבקה קנויה, ואם בתוספת של גרידת תפוח.

ואת כל זה כתבתי כדי לאמר, שלמרות תדמיתו הרכרוכית משהו, המשמש שייך לפירות שניחנו בפיקטין שופע, והוא מתמצק לבד, גם בלי תוספת של אבקת פיקטין או של גרידת תפוחים.

גם המנהג לשבור גוגו או שניים ולהכניס את תוכו למרקחת - מיותר לגמרי.

כך או כך, את הריבה צריך לאחסן בצנצנות שעוקרו ברותחין. הריבה תשמר לזמן רב, חצי שנה נגיד, אם תשימו אותה בבית שאף אחד לא גר בו - אבל בבית משפחה תוחלת החיים שלה קצרה בהרבה.

צנצנת שנפתחה עדיף לשמור במקרר, אבל לא מוכרחים, כי היא במילא נגמרת תוך יום או יומיים.

אחרית דבר

אחרי שכתבתי, אך לפני שפירסמתי, באה אלי טיה אספרנסה בחלום הלילה.

היא נזפה בי על חילול הקודש:

"איך אתה כותב שלא צריך לשים אג׳ואים בסיר? ומי יגן על הריבה שלך מעין הרע? בגלל חוכמות כאלה חרבה ירושלים!!"

"וחוץ מזה, מה אתה כותב כאלה סיפורי אלף לילה ולילה על ריבת מישמישים שכל אחת יודעת?"  

מחורבן לתקומה

זה היה בלילה שבין שישי לשבת לפני שבוע.

צ׳יפ, הכלב שלנו נבח בחוץ, השעה היתה שלוש בלילה.

כיוון שצ׳יפ לא גדל על המשלים שאנו גדלנו עליהם, הוא לא ידע שאם בכל לילה צועקים זאב זאב, בסוף אף אחד לא מאמין לך. וכיוון שצ׳יפ נוהג בכל לילה לנבוח בשעות האלה, לא ייחסתי לכך חשיבות. פתחתי את הדלת כדי פתח צר, שרקתי לו את השריקה שלו, והוא נכנס כמו בכל לילה.

אבל צ׳יפ לא היה שקט, ולי לא היתה סבלנות. אז רותקה פתחה לו את הדלת, והנביחות התחדשו.

השעה היתה כבר שעת בוקר מוקדמת מאד.  יצאתי לראות על מה המהומה, ובאור החלש של לפנות בוקר, ראיתי שני כלבים בני בלי יעל, שהשתוללו כנראה שעות מספר סביב כלוב הארנבות שלנו, קרעו לגזרים את הפלריג שעטף אותו, והצליחו לשבור בו פתח.

אחד מהם הצליח להכנס לכלוב, בעוד שחברו השתולל מבחוץ. 

הנזק רב ברכוש, אך עוד יותר בנפש.  כל דיירי הכלוב מצאו את מותם בפיגוע הקטלני.

באור ראשון אספנו את מתנו.

אלא מה, שבתוך הכלוב, בארגז אחד מיוחד, עשוי עץ קשיח,  נותרו לפלטה שישה גורים קטנים בני שבועיים. יתומים עלובים ומבוהלים, אוד מוצל משושלת מפוארת של ארנבונים.

עוד באותו יום, בדחילו ורחימו, פניתי למספר חברים יקרים, לג׳נט מהכלביה, ולדוקטור רענן רפאלי, לעיצה.

הדוקטור נתן לי אבקת הזנה מיוחדת לארנבונים, לא לפני שהזהיר אותי, ובעיקר את שותפי נמוכי הקומה, שהסיכויים לחייהם של הניצולים קלושים.

משיקולי עין הרע, חיכיתי עם פירסום הפוסט, אך היום, משמלאו שמונה ימים למקרה, אני גאה לספר על חוויית התקומה.

לכל הניצולים שלום, ואנו כמשפחה זכינו בחוויה יוצאת דופן.

החברים מוזמנים לבקר את החמודים בביתנו. 

החידה של איינשטין

החידה של איינשטיין:

מבטיחים שאין פה טריקים, רק לוגיקה נקיה.

1. ברחוב יש חמישה בתים צבועים בחמישה צבעים שונים
2. בכל בית גר איש בן לעם אחר
3. חמשת בעלי הבתים שותים כל אחד משקה שונה, מעשנים סוג אחר של סיגאר, ומגדלים סוג אחר של חיית מחמד.

השאלה: למי שייך הברווז ?

רמזים:

1. הבריטי גר בבית אדום
2. השוודי מגדל כלבים
3. הדני שותה תה
4. הבית הירוק צמוד ומשמאל לבית הלבן
5. בעל הבית הירוק שותה קפה
6. האיש שמעשן פאל, מגדל ציפורים
7. בעל הבית הצהוב מעשן דנהיל
8. האיש שגר בבית האמצעי שותה חלב
9. הנורווגי גר בבית הראשון
10. זה שמעשן בלנדס גר לייד זה שמגדל חתולים
11. זה שמגדל סוסים גר ליד זה שמעשן דנהיל
12. זה שמעשן בלו מאסטר, שותה בירה
13. הגרמני מעשן פרינס
14. הנורווגי גר ליד הבית הכחול
15. לזה שמעשן בלנדס יש שכן ששותה מים

There are no tricks, just pure logic, so good luck and don't give up. 

1. In a street there are five houses, painted five different colours. 
2. In each house lives a person of different nationality 
3. These five homeowners each drink a different kind of beverage, smoke different brand of cigar and keep a different pet. 

THE QUESTION: WHO OWNS THE FISH? 

HINTS 

1. The Brit lives in a red house. 
2. The Swede keeps dogs as pets. 
3. The Dane drinks tea. 
4. The Green house is next to, and on the left of the White house. 
5. The owner of the Green house drinks coffee. 
6. The person who smokes Pall Mall rears birds. 
7. The owner of the Yellow house smokes Dunhill. 
8. The man living in the centre house drinks milk. 
9. The Norwegian lives in the first house. 
10. The man who smokes Blends lives next to the one who keeps cats. 
11. The man who keeps horses lives next to the man who smokes Dunhill. 
12. The man who smokes Blue Master drinks beer. 
13. The German smokes Prince. 
14. The Norwegian lives next to the blue house. 
15. The man who smokes Blends has a neighbour who drinks water. 

מרק בצל

מרק בצל זה המרק שהכי טוב יוצא בסתיו. בגלל העצבות שהוא מנחם אותה. אנחנו בלב עצובים שנגמר הקיץ, שעכשיו יהיה קר, והימים מתקצרים. בחוץ לארץ היה לפעמים שחודש שלם לא ראינו את השמש מרוב שהיה קר ועננים.

מתחילים עם איזה שישה או שבעה בצלים כאלה גדולים. הכי טרי מהשוק, שיש לו את השרף הזה שכשחותכים אותו יבש לטבעות, יורדות הכי הרבה דמעות. בגלל זה תקלפי אותו ותחתכי אותו בלי לשטוף. שישרוף את העיניים. אם יש לך טרגדיה בחיים שלך, זה זמן טוב להזכר בה, שהדמעות ירדו כמו שצריך.

את הדמעות שלך אל תנגבי. תתני להן לזלוג ותאספי אותם לקערה.

הטבחים הכי גדולים של המסעדות לא יודעים לעשות מרק בצל כמו שאני עושה. כמה פעמים ביקשו שאני אגלה להם… אבל אין להם סיכוי.

הם, הטבחים, חושבים על חומרים, על תהליכים: לחמם ככה, לטגן ככה…. אבל הסוד של המרק הזה הוא בנשמה שלו. בדספרציה של הסתיו, בכאב של הטרגדיה. את זה הם לא יצליחו אף פעם להבין הטבחים.

אז ככה אחרי שחתכת אותם את הבצלים, תשימי אותם בתחתית של הסיר עם קצת חמאה או עם הכי טוב קצת שמאלץ וקצת מלח. מטגנים אותם טוב, ככה שיהיה שקוף קצת בצבע של דבש. בחום של הסיר השרף של הבצל הופך להיות מתוק. בשלב הזה מוסיפה שני חופנים של קמח לבן ומערבבת אותו טוב טוב ממשיכה לטגן אותם ביחד שישרף קצת עם הקמח. זה נהיה דביק.

עכשיו תוסיפי כוס של וורמוט יבש. אם אין, אפשר גם יין לבן יבש, אבל שלא יהיה מתוק, ולא חצי מתוק. את המתוק ייתן הבצל - תוסיפי עוד מתוק, יצא לך לפתן.

יחד עם הוורמוט תוסיפי עכשיו את כל הדמעות שלך שאספת מקודם בקערה. הדמעות הן אלה שנותנות לו את הטעם למרק שלי.

עכשיו תבשלי אותו עם הוורמוט והדמעות עד שירד חצי ממנו באוויר מהחום וגם כל האלכוהול של הוורמוט.

עכשיו תוסיפי לו איזה ליטר וחצי של מרק שקוף מירקות, או מעוף או מבשר.

קצת עוד מלח כמה שצריך, פילפל לבן קצת, וגירוד מאיזה חצי אגוז מוסקט.

ונותנים לו ככה להתבשל איזה שעה על אש קטנה אחרי שרתח.

בנתיים תקחי את הלחם הלבן של אתמול פרוסות, ותעשי ממנו טוסטים ככה תעשי:

תשימי אותם בתבנית, ועליהם תשימי איזה גבינה טובה ככה חזקה עם ריח כמו פרמזן, או אמנטל. בחוץ לארץ לא היה לנו את הגבינות האלה, דווקא את זה למדתי פה לעשות מהטבחים של המסעדות, שלמדו את זה מהצרפתים.

מכניסים לתנור חם עד שהגבינה נוזלת על הטוסט.

כשיושבים לאכול תשימי את המרק בקערות חרסינה, על כל קערה תכסי בטוסטים ככה, ואם יש עוד קצת גבינה גם כן. תכניסי אותם את הקערות לתנור לכמה דקות עד שיהיו נוזלות.

ככה תביאי אותם לשולחן עם הטוסטים למעלה.

סיפור של שלג

 היה לנו מזג אויר נהדר בסוף השבוע.

כולם העלו תמונות של שלג.

לא שלא הייתי עם הילדים בשלג, היינו גם היינו.

אבל אני רוצה לספר סיפור אחר על שלג. הסיפור כמובן פרי מוחי הקודח, וכל דמיון למקרה אמיתי הוא מקרי בהחלט.

שבעה חברים  סטודנטים הלומדים בירושלים, נקלעו לסערה.

כשהשלג התחיל לרדת, חשבו השבעה, שיהיה ממש מגניב להשאר שבת, ולשחק קצת בכדורי שלג. עם קצת מזל יצלמו המון צילומים בלבן ויפרסמו בפייס ובאינסטגרם.

הם לא ממש ידעו מה מחכה להם. איזה קור. איזה שלג עבה.

כשהגיע החושך, התנתק החשמל, והיה קר. החימום לא עבד.

כדי להתגבר על המצב, נברו בארונות ומצאו כמה בקבוקים של וודקה וארק איילות. אלכוהול זול, שזכה לשידרוג בתקופת שר האוצר הנוכחי.

שתו מה ששתו, וגם עישנו להם תרופה (ללא מרשם רופא) שמצאו במגירה של השותפה.

קר או לא קר, כבר לא ממש היה אכפת להם.

בסופו של הערב, התכסו בשמיכות עבות, כיסויי מיטה, שטיחים, מגבות, וילונות, וגליון אחד של עיתון הארץ, ונרדמו.

כעבור מספר לא ידוע של שעות התעוררו. הראש עוד כאב מהחמרמורת, ההנג עובר, שעוד לא גמר לעבור, הקיבה עוד מתהפכת מהזלילה הלא מבוקרת של המנצ'יז בליל אמש.  

לקח עוד כמה דקות להבין שהם בצרה גדולה.

החשמל פסק, וכל הסמרטפונים כילו את הסוללות. 

השלג כיסה את הדלת מבחוץ, אין יוצא ואין בא.

איך יודעים מה השעה ... השעון שעל הקיר הראה את השעה 12, וכיוון שאור היה בחלון, הסיקו  שצהריים.

אהההה, אבל איזה יום היום בכלל????

מיקי, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה, שהיה הבוגר בחבורה, אמר:

 - "אני בטוח שזה לא שלישי, רביעי, או חמישי"

נינה, שיוצאת עם מיקי כבר ארבע שנים, אמרה:

 - "אידיוט, אתה לא ממש עוזר. חוץ מזה, אתמול היה יום שישי"

קוקו, החבר לשעבר של נינה, שעוד לא ממש התגבר על הפרידה, אמר:

 - "עכשיו, כשאני חושב על זה, אתמול לא היה יום שישי. מחר יום שישי"

ג'וני, שלומד מדע המדינה שנה שניה בכיתה אחת עם קוקו, התעורר ואמר:

 - "מחרתיים יום חמישי" - ונפל חזרה לשינה עמוקה.

מגי, סטודנטית זרה מקנדה, שבאה יחד עם ג'וני, אמרה:

 - "אתם ממש נאטס (אגוזים) מחר יום חמישי" - היא לא חשבה שהשלג שלנו משהו לכתוב עליו הביתה, אבל איזה חבר'ה...

אופיר, שבילדותו התפרנס משירה ותיפוף, ולסעודה של אתמול הביא סיר של תירס חם, אמר:

 - "האמת, כמעט בטוח שהיום יום חמישי"

צור אדלמן, סטודנט למחשבים שלא הצליח להטעין את הלפטופ, אמר:

 - "כל מה שאני יודע, שאתמול לא היה יום ראשון"

בלא הכרעה, מיקי, שהיה הבוגר בחבורה, עם קצת נסיון חיים והיכרות עם חוקי הלוגיקה, קם ואמר: 

לשתות שתינו כדבעי, ואף מהנאפס לא משכנו ידנו. אי לכך, איו ספק שכולנו מחוקים מהתחת, ואיש מאיתנו לא ממש מחובר. ברור שכולנו מדברים שטויות. 

אבל מבחינה לוגית, זה לא יכול להיות .... אחד מאיתנו מדבר לעניין.

אתם קוראי הנאמנים מוזמנים לעזור לחבורה:

 אם רק אחד מהם דיבר לעניין, איזה יום היה זה?

כרגיל: 

מי שיודע את התשובה כותב בתגובות "פתרתי". מי שלא יודע, ישתף, אולי מי מחבריו ידע את הפתרון.

קובאנה - מי מכיר??

הם מעמידים אותנו במבחנים יומיומיים, ומעמתים אותנו עם כל השקרים הקטנים שאנו משקרים לעצמנו.

הם מאד מדוייקים. יודעים ומכירים את כל נקודות התורפה שלנו.  באופן קליל ואינטואיטיבי הם מפעילים עלינו מניפולציות.

ביום שישי של סערה, כששלג יורד בחוץ, טרחתי והכנתי מרק חם סמיך ונפלא לארוחת צהריים. 

בזמן שאכלנו, סח הקטן (זה שלא אוהב ארטישוק ירושלמי) ואמר, תוך שהוא תוקע את הכף בחוסר עניין בקערה שמולו, "אבא, האוכל שאתה עושה לנו ממש משעמם...."

כמו שכבר אמרתי, הוא יודע את החולשות שלי - בחמש מילים מדוייקות הוא מנסח דקירת חרקירי נוראה לאגו הנפוח שלי.

"אז מה אתה רוצה שנכין?" - אני שואל אותו, כמו מי שהדקירה הראשונה לא הספיקה לו.

 - "לא יודע... משהו אחר... נמאס כל הזמן מרק ומרק..."

אתה יודע מה? כך אני אומר לו מעומק הבור, למחר נכין קובנה. 

הג'אחש הקטן מעולם לא טעם קובאנה. לא בביתנו, ולמיטב ידיעתי, לא בבית חברים. התגובה המתונה שלו להצעה שלי הבהירה לי שלא טעיתי - כי מי שאי פעם טעם קובאנה בשבת בבוקר, לא מגיב בסקרנות מהוססת, אלא בצהלות וקריאות הידד.

הקובאנה היא ממשפחת המאכלים שהגיעו על  מרבד הקסמים יחד עם עליית התימניים. היא האחות השמנה והביישנית של שלושה אחים מוכרים יותר: המלווח, הג'חנון והלח'וח.

שלושת אחיה עשו חייל ופרצו לתודעה הקולינרית של ארצנו:

ראשון היה המלווח, שמהר מאד נעשו לו גרסאות קפואות, וגם אמהות מהבלקן יכלו להתידד איתו בתור סוג של בורקס תימני. 

האח השני במשפחה שעלה לגדולה היה הג'חנון שיזמי מזון זריזים זיהו את הפוטנציאל שלו והחלו למכור אותו בצמתי הדרכים.

הקובאנה, כמו הרבה אחיות ביישניות של אחים מפורסמים, שמרה את עצמה רק ליודעי דבר. לא תראו בדרכים שלטים ומוכרים של קובאנה, וגם לא תמצאו קובאנה קפואה בסופרמרקט.

כמו כל בני משפחת המאפים מתימן, גם בקובאנה משמשים שני מרכיבים יסודיים: קמח ושמן.

ומה יהיה על הקלוריות? -קלוריות זה עניין לששת ימי מעשה. כשאוכלים קובאנה של שבת בבוקר מתעלמים מהקלוריות. או כפי שהמשיל פעם חבר יקר: "כשיוצאים למלחמה לא סופרים את המתים"

קובאנה היא מאכל של שבת, ולכן אופים אותה משך לילה שלם, לקבלת צבע חום וניחוח בכל הבית. אפשר כמובן לאפות אותה ביום חול, אבל אז היא יוצאת כמו עוגת שמרים ללא מילוי. תאמינו לי, לא שווה לנסות אפילו.

בדחילו ורחימו הצלחתי להשיג את המתכון הסודי של סבא יוחאי, אותו הדליף לי חבר מהפזורה של עולי תימן בעמק הסיליקון. אלא, שקרתה תקלה תמוהה ביותר במערכת של פייסבוק, ומתוך מאות ההודעות האישיות שלי, ומליוני ההודעות של הציבור כולו, דווקה ההודעה עם המתכון של סבא יוחאי אבדה ונמחקה... אבוי לה לבושה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. 

חיפשתי באינטרנט מתכונים, ומתברר שהעדה הידועה בחסכנות, לא ממש מנדבת מתכון אחד מוסכם. ישנן גרסאות סותרות עם הבדלים מהותיים.

לא הייתה ברירה, הלכתי למהפנט ידוע שידלה מזכרוני את המתכון האבוד, אך גם בכך לא ראיתי ברכה.

בסופו של דבר, המצאתי מתכון שהוא סוג של ממוצע בין הגרסאות השונות שמצאתי, ומה שהצלחתי לזכור:

ק"ג אחד של קמח. - מי שאוכל חלה מקמח מלא, ישתמש בקמח מלא. לכל האחרים אני ממליץ להצמד למסורת ולהשתמש בקמח לבן.

את הקמח מנפים, אתם כבר יודעים למה, ושמים בקערה.

שתי כפות שמרים יבשים וארבע כפות סוכר מוסיפים לו, ומערבבים ביבש עם מטרף.

 אחר כך מוסיפים כף מלח אחת. מי שקרא את הפוסט שלי על הספינג' של חנוכה, כבר יודע שהסוכר עם השמרים, אבל המלח לא. להוסיף את המלח רק אחרי שהשמרים מעורבים בתוך הקמח - שלא יפגשו אותו בלי הגנה.

בכל השמחה הזו עושים בור רחב ומוזגים לתוכו 3 וחצי כוסות מים חמימים. מערבבים בסבלנות עם כף גדולה או עם מטרף, ואחר כך בידיים. צריך לצאת בצק רך מאד ואולי אפילו קצת דביק, אבל אחיד וללא גושים.

נותנים לו לנוח איזה שעה עד שהאגו שלו מתמלא והוא מכפיל את נפחו.

אז  לשים את הגוש המרכזי פעם אחת ועושים לו חינוך מחדש, תוך שמוציאים ממנו את הנפיחות.  אחר כך עושים הפרד ומשול: תולשים ממנו כדורים כדורים, לפי הנוסחה: מספר הסועדים כפול שתיים. מכל כדור תצא בסוף מנה לסועד אחד - אבל אף אחד לא מסתפק בלי לבקש עוד. לכן מראש מכפילים בשתיים: אם מתוכננים חמישה סועדים, הכינו עשרה כדורים.

את הכדורים מניחים בצד לתפיחה קלה נוספת.

בנתיים לוקחים את הסיר של הקובאנה (מי שאין לו, זה בדיוק הזמן ללכת לשוק ולקנות. זה אותו דבר כמו סיר של ג'חנון - מאלומיניום עם מכסה שסוגר אותו אטום).

בשלב הזה מדליקים את התנור ל200 מעלות ונותנים לו להתחמם.

את הסיר משמנים בנדיבות במרגרינה, או בחמאה, או בשמן קנולה. כל אחד לפי השקפת עולמו.

לוקחים צלוחית וממיסים בה 150 גרם של אותו דבר ששימנתם איתו את הסיר(השקפת העולם) ומחממים קצת עד שיהיה נוזלי. כל כדור בצק בתורו, מרדדים (לא דק מדי), מורחים בשכבה נדיבה של השקפת העולם, מגלגלים לגליל, ואחר כך לשבלול, ומניחים בסיר. כשגמרנו לטפל בבצק, והקובאנה מוכנה לאפיה, מכסים אותה במיכסה הייעודי, ומכניסים לתנור לחצי שעה של אפיה במאתיים מעלות כאמור. 

אם רוצים קובאנה לבנבנה ועלובה של יום חול, מורידים אחרי חצי שעה את החום למאה ושישים ונותנים לה להאפות עוד שעה וחצי בערך.

בשביל קובאנה של שבת צריך קצת יותר סבלנות. אז מורידים את החום לטיפה מתחת למאה מעלות, ונותנים לה להיאפות בנחת למשך כל הלילה עד שבת בבוקר.

בשבת בבוקר, כשחוזרים מבית הכנסת, או שסתם מתעורר הרעב, פותחים את המכסה והופכים למגש. כל אחד בוצע גוש. אוכלים אותה עם רוטב עגבניות וקצת סחוג.

מצורפת תמונה להמחשה של הקובאנה שאנחנו עשינו, רגע לפני שנטרפה.

  

נזיד עדשים חורפי

לרגל החורף שסוף סוף הגיע, ואנו כבר בראשית חודש טבת, ובחודש הזה, לפי השיר, אנו כבר מצפים לברד, ולא ל-"מערכת חורפית ראשונה", חשבתי שמן הראוי להביא מתכון לנזיד, אבל כזה שיהיה שווה למכור בעבורו את הבכורה

חיפשתי במקרא רמזים למתכון:

על פי עשו, התבשיל היה אדום,  ושני פסוקים אחר כך מוזכר שזה היה נזיד עדשים. זה כל מה שהסופר המקראי מנדב לנו בתור מתכון.

ניסיתי למצוא רמזים אחרים, וכיוון שכך, זכיתי לקרוא  את הסיפור לראשונה מזוית של אבא לילדים, ולראשונה גם הייתי משוחרר מהפרשנות היהודית המסורתית:

(בראשית כ"ה)

יצחק היה בן ארבעים כשלקח לו את בת דודתו רבקה לאישה. ובמשך עשרים שנה  היתה בעיית פוריות. טיפולי הפוריות של אותם זמנים כללו, בעיקר, לבוא בטענות לאלוהים. כמו שקורה לא פעם, טיפולי הפוריות הביאו ללידת תאומים.

עשו ויעקב, שני אחים תאומים.  זה נושא מורכב. מערכות היחסים אף פעם אינן פשוטות - בין ההורים לילדים ובין האחים לבין עצמם. כשהתאומים זהים, יש משחק עדין של שמירת הזהות המשותפת, לעומת בניית האני העצמאי של כל אחד מהזהים. אצל תאומים שאינם זהים, יש תמרון דק בין העצמיות של כל אחד, לבין האחווה הייחודית לכאלה שגדלים ביחד מיום הוולדם.

אצל אחים רגילים, הפרש הגילים הוא עניין משמעותי, בפרט בגילאים צעירים. הבכור עובר הכל ראשון. מצד אחד הוא זה שההורים עושים עליו את כל הטעויות, ומצד שני, החיים שלו כראשון, מפתחים בו תחושת עליונות ומנהיגות. הוא היורש הטבעי.

בין שני תאומים, אין כל משמעות, מי נולד קודם, כלומר, מי הבכור, וזאת למרות שכל זוג תאומים יודע מי נולד רבע שעה לפני מי. המקרא מציין שעשו הוא הראשון, ושיעקב יצא מיד אחריו, כמו החזיק בעקבו.

ההורים היו רחוקים ממה שהיינו קוראים היום זוג צעיר. יצחק בן 60 ורבקה כנראה בסביבות גיל 40. אבל מה, לידה ראשונה, ועוד של תאומים, וההורים עושים טעויות שאפילו קורס בסיסי בשיטת אדלר היה מונע.

אבא אוהב ילד אחד, ואמא אוהבת את הילד השני.  המקרא מתאר את הדברים על פי עולם המושגים של אותה תקופה, ואם יורשה לי, אני רוצה לתת את התרגום הצנוע שלי, לעולם המושגים של היום:

עשו הוא הבן החזק, העצמאי, שאוהב ספורט, שמתעניין בכדורגל. הוא עוסק בדברים של בנים. הוא גבר צעיר, ולכן הוא הילד האהוב והמועדף של אבא.

את יעקב לעומתו, הייתי מתאר בלשון של ימינו כחנון מצוי. ילד רכרוכי ותלותי שלא ממש יוצא מהבית והתלותיות שלו הופכת אותו לבן המועדף של אמא.

לאורך כל הסיפור, מוצג עשו כבנו של יצחק, ויעקב כבנה של רבקה. כך אנו לומדים שהמאבק בין הבנים שיקף בעצם גם מאבק פנימי בין ההורים.

בהתבגרם, ובמושגי ימנו, אני מדמיין  את עשו כמנכ"ל של חברה גדולה, או בעל חווה, או קבלן בניה גדול. איש רציני שיוצא בבוקר לעבודה ומנהל את העסק המשפחתי.

יעקב לעומתו, הוא הילד בן השלושים שנשאר בבית ולא יודע עדיין מה יעשה כשיגמור את הצבא.

כך או כך, יום אחד יעקב, שנשאר בבית, בישל תבשיל. עשו חזר מהעבודה, עייף, רעב, וכנראה גם עצבני. רוצה לאכול משהו ולהרגע.

בא יעקב ואומר לו, אין בעיה, תאכל בשמחה, אבל קודם תשבע שאני הייתי זה שיצא רבע שעה לפניך. לעשו באמת אין כבר סבלנות לחפירה חסרת המשמעות הזו. יעקב ממשיך להציק, אז עשו, מסכים "למכור" ליעקב את הבכורה, ושייתן לו לאכול בשקט.

עשו יודע שהוא הבן החביב על אבא, ושהוא גם זה שמתנהל כבכור ומנהל בפועל את העסק המשפחתי. עשו גם מודע לחוסר המשמעות שיש לבכורה בין שני תאומים.

אלא מה, שלסופר המקראי יש אג'נדה. הסופר המקראי רוצה להציג דווקה את עשו כבן שלא ראוי לירושת אביו, שעתידה להגנב ממנו בעוד שני פרקים. הוא מציג אותו כמי שמוכר דבר יקר ומשמעותי כמו הבכורה  בעבור תבשיל פשוט ויומיומי. הסופר מציין שזהו נזיד עדשים, כדי שלא נחשוב שהיה פה איזה גורמה גדול, או שמישהו טרח והוריד טלה או משהו כזה. הסופר המקראי מניח שלא שמנו לב שמדובר בבכורה של תאומים, ומעיר  שעשו ביזה את הבכורה. וזה כמובן מצדיק את גניבת הירושה שבאה אחר כך.

פרק כ"ו עוזב את הסיפור לרגע, ומתאר נדודים ופוליטיקה. כמו שיכולתם לתאר לכם, עשו, הבן הרציני, מקים משפחה, ומתחתן עם שתי נשים חיטיות, ויעקב, כמו שאנו יודעים… עוד לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא.

ומהפסוק האחרון של הפרק, אנחנו יכולים לקחת, שהחיים בבית יצחק ורבקה לא היו ממש דבש. הפסוק מתאר מורת רוח של יצחק ורבקה מהכלות החיטיות, אבל אפשר גם לקרוא את הפסוק כמציין שהזוגיות שלהם עצמם לא הייתה משהו.

כך או כך, בפרק כז יצחק כבר זקן, ומרגיש שהגיע הזמן להעביר באופן רשמי את ההנהגה למי שיחליפו בהובלת המשפחה. הוא פונה לבן  שהוא מכיר בו כמתאים יותר למשימה - לעשו.  אם הדברים היו קורים בימנו, הוא היה מזמין אותו לארוחה פרטית במסעדה טובה, כדי לברך אותו ולהעניק לו את הסמכויות של הובלת המשפחה. יצחק שולח את עשו לצוד משהו, ולהכין לו איזה ארוחת מטעמים טובה, לחגוג בה את העברת השרביט.

רבקה, האמא בת השמונים,  שומעת את הדברים, וביחד עם הבן החנון שלה, רווק תלותי ורכרוכי בן למעלה מארבעים, מכינה עוקץ לבעלה הזקן, שהיחסים שלו איתה כבר לא מה שהיו.  

היא שולחת את יעקב להביא שני גדיים, ומבשלת מהם תבשילים ליצחק, היא מלבישה את בנה החביב , בבגדים של האח שלו, ומכסה את ידיו וחזהו בעור של הגדיים. היא יודעת שבעלה כבר לא רואה כלום, וגם לא שומע כל כך טוב,  אבל הוא יריח וימשש: כשיריח, יריח את החולצה של עשו, וכשימשש, יחוש בידיו את שיער הגדיים. וכך, נכנס יעקב אל יצחק, ומציג את עצמו כעשו. כצפוי, יצחק חושד, כי הוא מזהה את קולו של יעקב, אז הוא ממשש ומרחרח, ואיכשהו משתכנע שזהו עשו, ומברך אותו בברכה גורפת, שמעבירה אליו את כל הון המשפחה, ומציבה את כל אחיו לו לעבדים.

הסופר המקראי מתאר את הסיפור כאילו יעקב גונב  את הירושה בדין, מאחר ששני פרקים קודם הבכורה נמכרה לו, אבל אנחנו הרי יודעים מה האג'נדה של הוצאת הספרים. מצד שני, אולי יצחק לא היה צריך לצאת בצוואה כל כך חד צדדית.

מה היה שם איש אינו יודע, אבל הנה מתכון נפלא לנזיד עדשים, שבהחלט הייתי מוכר בכורה עבורו:

שני בצלים בינוניים, נקצצים ונכנסים לסיר על אש גדולה, עם שתי כפות שמן וחופן בינוני של מלח גס שיספיק להמליח את הסיר כולו לכשנוסיף לו מים. לעודף המלח יש תפקיד חשוב בשלב הזה, למצות מהבצל את הנוזלים שלו, ולזרז את ההתקרמלות שלו.  בהמשך עוד נוסיף די הרבה מים, אז אל תהססו לחרוך אותו כהוגן. זה נותן המון טעם, ובמהלך הבישול המים כבר ינקו את השחור שנדבק.

בנתיים מקצצים דק תפוח אדמה אחד, שני גזרים יפים, שיניים מקולפות מחצי ראש שום, ו 2-3  גבעולי סלרי עם העלים.

מוסיפים את הקצוצים לבצל וממשיכים בטיגון. אם אין ילדים דעתנים בענייני קולינריה, מחליפים את תפוח האדמה בכמות דומה של ארטישוק ירושלמי ("בטטה קסביה" - למי שקונה בשוק).

אם כל בני הבית שייכים לאותה עדה, אפשר וגם רצוי להוסיף לקצוצים מנה יפה של כוסברה - אבל עשו לעצמכם טובה והמנעו מזה אם אוכלוסיית הסועדים היא הטרוגנית.

כשהבצל המקורמל גמר לעשות קבלת פנים לביזבזים המקוצצים, מוסיפים פלפל שחור אורגנו וחוויג' למרק.

מוסיפים שתי כוסות של עדשים כתומים(יבשים)  וחופן (טוב… חצי כוס) של אורז לא מבושל. כמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים הקודמים, עדשים, ובמיוחד עדשים כתומים, לא צריכים השרייה מוקדמת, וזה יתרון אם צריך להכין מהר משהו לאכול.

לכל זה מוסיפים שני ליטר של מים ומרתיחים. מי שמרשים לו להשתמש באבקת מרק, מוסיף לסיר כף אחת של אבקת מרק מומסת ברותחין. מי שלא מרשים לו להשתמש באבקת מרק מפאת המונוסודיום גליטומט, אבל מרשים לו להשתמש ברוטב סויה, שיוסיף קצת רוטב סויה. מי שלא משתמש לא בזה ולא בזה, מפסיד.

אפשר לטעום את המים רק כדי לבדוק שהם מלוחים מספיק.

מבשלים את הכל כחצי שעה, או עשר דקות בסיר לחץ. העדשים עצמם מתפוררים למשחה, אבל מי שלא קצץ את הירקות מספיק דק מוזמן לטחון את המרק.

הכל נהיה מאד מאד סמיך, ומה-זה-טעים….

בהצלחה, ושנזכה לעוד הרבה ימי קור וגשם..