זה היה ביום ראשון השני של חודש אפריל 2001.
גרתי אז בלונדון, זה היה יום ראשון של סוף שבוע אביבי.
בטלויזיה שידרו ב BBC את מירוץ המרתון של לונדון בשידור חי. עד אותו יום, כל מה שהכרתי ממרוצי המרתון היו השידורים של ערוצי הטלויזיה הישראלית. ריצת מרתון לא היתה ספורט מוכר כלל בארצנו, והמעט שהראו לנו היו שידורים ממירוצי המרתון של אליפויות עולם באתלטיקה, ואחת לארבע שנים - את ריצת המרתון של האולימפיאדה.
אם כן, כשהודיעו שישדרו את כל המרתון של לונדון בשידור ישיר, כל מה שיכולתי לצפות לו היה שעתיים וחצי של שממון, שבו נראה את חבורת החוד, 10-20 רצים שלודים וקלי רגליים, רצים ורצים, מפעם לפעם יעדכנו אותנו מי המוביל כרגע, ופעם בכמה דקות יעדכנו אותנו באיזה מקום נמצא הרץ הבריטי המוביל. זה מה שהכרתי מערוצי הספורט בישראל.
איזו הפתעה.
בשידור הזה ראיתי לראשונה את הדבר האמיתי. מרתון של עיר גדולה. השידור אמנם שילם מס שפתיים, ודיווח מפעם לפעם מה קורה בקבוצת החוד, אבל זה ממש לא היה העיקר.
העיקר היה חגיגה עצומה של צבע. נהר עצום של רצים בכל הגילים והגדלים, בכל הצבעים והמינים. נהר הרצים היה מוקף בהמון צפוף של קהל מריע.
בין כל הרצים שלבושים בבגדי ספורט, בלטו הרצים שהיו לבושים בתלבושות ובתחפושות מיוחדות.
השידור הישיר של ה BBC התמקד ברצים השונים, בסיפורים אנושיים מיוחדים ומרגשים, באנשים שרצים לגיוס כסף למטרות נעלות, ובאנשים שהתערבו עם החברים שירוצו את כל המירוץ לבושים בבגדי באלרינה, או בתחפושת של הפנתר הוורוד.
פתאום הבנתי את מה שלא יכולתי להבין קודם. מי שרץ בחבורת החוד, ומי שמצלם את המובילים, משתתף בתחרות ספורט, דומה לכל תחרות אחרת - אבל מי שרץ באמצע, משתתף בחגיגה שאין שניה לה.
לדעתי, מירוץ מרתון הוא אחד המקרים היחידים בספורט, שבו מי שמגיע ראשון מפסיד.
השידור הזה כל כך ריגש והקסים אותי, שמייד נרשמתי למירוץ Great North Run שעתיד היה להיערך חצי שנה אחר כך, ושנחשב באותם ימים למירוץ חצי המרתון הגדול באירופה. לא היה שום הגיון בהרשמה הזו. אני אף פעם לא הייתי רץ מצטיין, ואפילו לא למטה ממצטיין. גם כשהייתי צעיר וספורטיבי לא ממש אהבתי ריצות ארוכות.
התחלתי להתאמן, השתתפתי במירוץ הראשון שלי, והתמכרתי.
בערך פעם בחודשיים הייתי גורר את משפחתי המתהווה למקום אחר באנגליה, שבו נערכו תחרויות חצי מרתון. נרשמתי גם למרתון הגדול של לונדון. חשוב לדעת, שאם אתה לא רץ ומגיוס כספים לעמותה, או שאתה רץ מצטיין עם תוצאה מעולה (ואני לא עומד באף אחד מהקריטריונים…) אתה עתיד להשתתף בהגרלה, שרק אחד משבעה זוכה בה.
היה לי מזל גדול, וזכיתי בכרטיס הנכסף.
המרתון הוא המראה של כל מה שיפה בחברה האנושית. מי שרוצה לראות ברוממות האדם - שירשם וישתתף בתחרות מרתון.
ראיתי שם זוג רצים אוחזים ברצועת גומי: האחר עיוור, והשני, חברו, שרץ איתו ורואה בשבילו את הדרך (למי שלא מבין, כדי לרוץ ביחד במרתון, הם כבר רצים ביחד כמעט מדי יום במשך לפחות שנתיים)
ראיתי רץ שמגייס תרומות לקרן לשימור הקרנפים באפריקה. הוא לבש על עצמו תחפושת ענקית של קרנף, שלהערכתי שקלה לפחות 20 ק"ג. סביבו רצו חבריו ואספו מטבעות לתוך דליים, תרומה מהקהל.
ראיתי אח שדוחף את אחיו המשותק בכסא גלגלים לאורך 42 ק"מ.
גם ראיתי מחוות קטנות. רץ שמתח שריר 2 ק"מ לפני הסוף, ושני חברים שתומכים בו, ומאפשרים לו לסיים את המירוץ על רגל אחת.
והשיחות הקטנות בין הרצים שמעצימות וכל כך מחזקות. אי אפשר ממש לדבר, מטבע הדברים, אבל מילה טובה, טפיחה על השכם ועידוד למי שבלי משים עבר להליכה.
לימים, עברתי פציעה, וגם חזרנו לארץ, ובלי להכנס לכל רשמת התירוצים, עזבתי את המרתון, והפסקתי לרוץ בכלל.
את כל הסיפור הזה סיפרתי כדי לשתף בהתרגשות גדולה שלי, כשנתקלתי בכתבה הזו, על משפחת שניידר ששני בניה, התאומים הזהים, אלכס וג'יימי, שניהם על הספקטרום האוטיסטי.
שניהם בשנות העשרים לחייהם, אינם מדברים, ספונים בעולמם, והקשר היחיד שלהם עם העולם הוא דרך ריצה.
הסיפור הוא על המשפחה, שבמקום לשקוע בדכדוך, ברחמים עצמיים, בהאשמות ובמרה שחורה, התאחדה סביב הריצה והפכה את הערוץ הזה לערוץ היחד המשפחתי. הם משפחה מאושרת. הם משפחה של יחד.
אם נתתי השראה למישהו, יש למי לפנות. (לא אלי כאמור..) לפנות לשי בית הלוי מאמן ראשי בריצה גליל עליון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה