דצך עדש באחב

מאיפה אני משיג חלבון, כך אתם וודאי שואלים?

ובכן, החלבון קיים בכל סביבתנו. גוף האדם הוא אלוף בהשגת חלבון. כמעט כל דבר שאנו אוכלים, מכיל כמויות מצוינות של חלבון.

בכלל, כל השאלות התזונתיות, עוסקות בחלבונים, ויטמינים, פחממות, קלוריות… את מי זה בכלל מעניין.

זה כמעט כמו להכנס למסיבת סילווסטר, כשכולם מתנשקים ולאסוף סטטיסטיקה כמה כל אחד הרוויח השנה.

אז אני קצת, ברשותכם, רוצה לעסוק במה שחשוב באמת, ואלה מערכות היחסים.

בסוף הפוסט יש גם מתכון למאכל שנקרא בביתנו "דצך עדש באחב" ובקיצור "דצח בעדש" (כי זה מאכל עדשים אחרי הכל)

מערכת היחסים שבין הקטניות

למרות שהתזונאים שמים אותן כמקשה אחת, הן מאד שונות אחת מהשניה.

מערכות היחסים ביניהן משפיעות מאד על התבשיל.

כלל מספר אחד: גדולים וקטנים

יש קטניות גדולות ויש קטניות קטנות, ואסור לארבב ביניהן.

מי שמבשל קטניות גדולות עם קטניות קטנות דומה למי שנותן לילדי כיתה א' להתחרות באותה ליגה עם ילדי כיתה ח'. זו עבירה חמורה ביותר על הכללים. ממש, לחבוש שור וחמור. לא עושים את זה. כל מתכון שעובר על הכלל הזה נידון להיות בעל טעמים רעים ונפיחות רמות.

אם כן, הקטניות הגדולות הן: חומוס, פול, שעועית, סויה ודומיהן

הקטניות הקטנות הן עדשים שחורים קטנים, עדשים ירוקים, עדשים אדומים, מש,אפונה ועוד…

יש גם את הקטניות שאינן קטניות, אבל נכנסו בכל זאת לרשימה בזכות פרוטקציה, או בזכות בורותם של רבותינו, אלו האורז והכוסמת.

כלל שני: להשרות במים

קטניות גדולות להשרות במים לפחות למשך הלילה, אבל רצוי 24 שעות שלמות. מי שרוצה שקט נפשי ושינה טובה, עדיף לו שישרה אותם 48 שעות עם החלפת מים באמצע.

מי שמכין חומוס, שיוסיף למים של ההשריה כף נדיבה של סודה לשתיה. מי שמתיפיף וטוען שסודה לשתיה זה לא בריא, מוזמן לראות איזה פרצופים יעשו לו כשיגיש חומוס שנראה כמו טיט ומרגיש בפה כמו חצץ.

על הקטניות הקטנות לא חלה חובת השריה מחמירה כמו על הגדולות. אם לא תכננתם, ומוכרחים, אפשר גם להסתדר בלי השרייה, רק להאריך את זמן הבישול. אלא מה, שלבשל קטניות בלי להשרות, זה דבר שלא עושים. זה כמו… זה כמו סקס בלי חיזור ובלי משחק מקדים (ושכל אחד יחליט מה זה אומר)

כלל שלישי: דע את הפוליטיקה הפנימית

לכל אחד יש מעמד, דיעה ושאיפות. חשוב להכיר אותם, כדי להמנע מסיכסוכים, שגם הם מקור להפרעות שינה (של בת הזוג)

סויה:

הסויה היא הסמן הימני. מחזיקת הדגל. היא הסמל המובהק של כל תרבות הבריאות מהצומח. אוכלי בשר לא צורכים שום מאכל שמכיל סויה בלי להיחשד כבעלי בעיה בזהות המינית. הסויה מודעת היטב למעמדה, ושום תבשיל של סויה לא מכיל קטניות אחרות.

חומוס פול:

החומוס, וידידו הפול, הם כור ההיתוך. הם המכנה המשותף, המחבר בין כל הדתות וכל השגעונות התזונתיים. הם הקטניה, כמעט היחידה, שאהובה על אוכלי הבשר. אולי בשל כך, מטעמי התבדלות, הטבעונים החלו מדירים רגליהם מהחומוסיות. אחרי הכל, טבעוני שישב על צלחת חומוס-פול עלול לצור מראית עיין של זולל בשר, אפילו אם הדגיש למלצר שאינו רוצה ביצה בצד.

שעועית

שעועית היא העולם הישן. אירופה הקלאסית. יודעת את מקומה וייחוסה. נציגה אוטנטית של מעמד הפועלים. אין לה יומרות.  היא מתבשלת מצויין עם רוטב עגבניות(אפשר קצת חריף) -  ואל תנסו להתחכם איתה. בבקשה לא.

עדשים קטנים שחורים

יחסית לקטניות, הם די יקרים. אבל לא אכפת להם. הם יודעים שהם אצולת העדשים, יש בהם איזו שחצנות מתנשאת. הם מלכלכים את מי הבישול בשחור, ולא אכפת להם שמישהו אחר מנקה אחריהם.

הם מוכנים להתבשל עם חבריהם לקבוצת הקטניות הקטנות, אבל שאף אחד לא ישכך שהם הכי הכי.

עדשים ירוקים

הם מעמד הביניים של הקטניות הקטנות. הם עיקר המסה. עליהם התבשיל נשען. אפשר להתעלל בהם, ולעשות להם מה שרוצים - הם תמיד יתנו את עצמם, יתנדבו וישלמו מיסים.

עדשים אדומים

ימי הזוהר של אלו היה לפני כמעט ארבעת אלפים שנה, בנזיד העדשים האדום האדום הזה.   אבל מאז הם נדחקו לשוליים, והיום הם ממש העשירון התחתון של הקטניות. אף אחד כבר לא סופר אותם.

מש

השורה התחתונה היא שזוללי בשר אמיתיים לא שמעו על מש.

עד הטרנד של השנתיים האחרונות, יכולת למצוא את המש רק בחנויות טבע. (אורגני כמובן)

התמונה לגירוי התיאבון

ועכשיו אנחנו מוכנים לבשל דצח בעדש

חומרים:

½ כוס מש

½ כוס עדשים ירוקים

½ כוס עדשים שחורים קטנים

¾ כוס (בערך) בורגול גרוס גס

2-3 בצלים

תערובת של תבלינים ירוקים, בהתאם לעונה ולחשק: שמיר, בזיליקום, פטרוזיליה כוסברה (רחמנא לצלן), נענע, תימין טרי, בצל ירוק, זעטר טרי, אורגנו .. (בקיצור, כל מה שנראה לכם מתאים)

כמה תבלינים טחונים, מאד עניין של טעם אישי. אני אוהב להוסיף פלפל שחור, חוויג' למרק, אורגנו יבש. לפעמים אפשר במקום חוויג' להשתמש בתערובת קרי, או בתערובת בהרט.

חשוב לדעת שבהרט, קרי וחוויג' לא הולכים ביחד, כמו שבתזמורת לא טוב שיהיו שלושה כנרים ראשונים. צריך לבחור אחד, ואיתו ללכת.

איך עושים ("אופן ההכנה")

את העדשים והמש משרים לילה. הכוונה, שיהיה להם את כל הזמן שהם צריכים להתרחץ במים.  אם מבשלים בערב, להשרות מהבוקר.

שעה וחצי לפני הבישול, לשים גם את הבורגול להשריה - אבל בקערה נפרדת. ככה יוצא הכי טוב, אבל אם שכחתם זה גם לא נורא. תכניסו את הבורגול למים מייד בתחילת העבודה.

מחליפים את המים של הדצח והעדש, מעבירים לסיר בינוני, ממלאים במים איזה סנטימטר מעל העדשים. מעמידים להרתיח. חשוב מאד לא להוסיף כלום, במיוחד לא מלח. לחמם עד לרתיחה, ואחר כך לכמה דקות על אש קטנה. העדשים בשלב הזה צריכים כבר להיות קרנצ'יים. כמו שפסטה צריכה להיות "עלא דנטה"

לא לבשל יותר מדי. זה צריך להיות לעיס.

בזמן שהעדשים על האש, חותכים את הבצלים דק, אבל לא דק מדי. שלא יהיו חתיכות גדולות, אבל שתהיה לבצל נוכחות. (בתרגום: לא להתעצל. לחתוך בסכין ולא במעבד מזון!)

מטגנים את הבצל עם קצת שמן וכף יפה של מלח גס. רצוי להשתמש לטיגון בסיר של ממולאים - כזה שהוא רחב מאד ולא עמוק. בשלב הבא נוסיף לסיר הזה את כל הדברים האחרים.

מטגנים כהוגן עד שיש צבע קרמל, וריח נפלא בכל הבית.

בזמן שהבצל על האש, אפשר לקצוץ את הירוקים   

כשהבצל מטוגן מספיק, או אפילו קצת לפני זה, מוסיפים לו את התבלינים הטחונים (פלפל שחור ושות') מארבבים קצת מטגנים עוד קצת ודי.

הגיע שלב הפיוז'ן:

את העדשים שהתבשלו והם כבר רכים אך לעיסים, מסננים מהמים שלהם, ומוסיפים לסיר של הבצל.

את הבורגול גם כן מסננים, אבל חשוב לטעום אותו לרגע: אם הוא רך, זה מצויין - להוסיף לתערובת.

אם עדיין יש לו אפילו קצת מרקם של חצץ, חשוב להוסיף אותו לתערובת עם קצת מים רותחים. בשלב הבישול האחרון הוא יספוג את המים הרותחים ויתרכך למידה הנכונה.

להוסיף את הירוקים, לארבב ולטעום. אם הבורגול צריך את זה, כאמור, להוסיף קצת מים רותחים (איזה חצי כוס) ולבשל עוד קצת על אש בינונית.

זה מוכן כשהכל רך ולעיס.

בתיאבון.