אבא שלי נולד בנר החמישי של חנוכה.
בבית שלנו, כשהיינו ילדים, היה נהוג לחגוג את ימי ההולדת לפי התאריך העברי. למה? ככה. כי ככה היה נהוג בבית של אבא שלי.
כך קרה, שאני זוכר את ימי ההולדת רק של מי שנולד במקרה באחד מחגי ישראל:
אני נולדתי בשושן פורים, שזה היום שאחרי פורים
איה נולדה ב י"א באדר א - שזה יוצא פעם במרץ ופעם בפברואר
אורה נולדה קצת לפני פסח
ואבא, כאמור, נולד בנר החמישי של חנוכה.
את יום ההולדת של אבא, חוגגים בהדלקת נר חמישי, ובאכילת לביבות על פי המתכון הסודי של סבתא עדה.
האמת תיאמר מייד, שהמתכון הזה לא היה סודי כלל וכלל. סבתא עדה, או אדז'ה כפי שקראו לה מי שהכיר אותה עוד באירופה, היתה עקרת בית מסורה, אבל בשלנית ממוצעת למדי. בגיל 19 היא מרדה בהוריה ועלתה לארץ. המאכלים שהייתה מבשלת היו ממעט הרפרטואר של העדה הפולנית שהספיקה ללמוד טרם שעזבה את ביתה.
היא הייתה מבשלת עוף מכובס, גפילטע פיש וכבד קצוץ - שהיו מטעמים נפלאים של ילדותנו, כשהיינו באים לבקר. היא גם טרחה והכינה צוואר ממולא ורגל כרושה - אבל למה לדבר סרה במת?
סבתא עדה חיה בעידן אחר, שבו בישול היתה אחת ממלאכות הבית. בישלו כדי שהמשפחה תהיה שבעה. כדי שהילדים יגדלו בריאים. מתכונים מוצלחים עברו מאישה לחברתה, בלי לעשות יותר מדי עניין. עוד לא היו אז שפים, וגם אם היו, הם בסך הכל היו טבחים של בתי מלון, או עבדו במעט המסעדות שהיו בחיפה של החצי הראשון של המאה הקודמת. היו כמה ספרי בישול, אבל הם היו פשוטים, ונכתבו כספרות עזר לעקרת הבית, ולא דמו בכלל לספרי הבישול של ימנו.
למה בכל זאת נשמר המתכון של סבתא עדה בסוד? כי סבתא עדה לא חשבה שהמתכון שלה כל כך מיוחד. היא פשוט הכינה לביבות כמו שידעה שככה עושים, ולא חשבה שיש בידיה איזה משהו מיוחד שצריך לשתף או להסתיר מהעולם.
ככה חשב גם אבא שלי, כשהכין לנו את הלביבות שלמד מאמא שלו.
אני כבר הכרתי בגדלותו של המתכון, אבל גם אני כמו אבותי, לא ראיתי בו נכס שיש להוריש לעולם, או להסתיר ממנו.
באו הילדים שלי, דור רביעי (לפחות) למתכון הלביבות של חנוכה. הם כבר שייכים לדור אחר. דור שרואה ריאליטי בטלויזיה, ומכיר שפים מפורסמים. הם אלה שהכתירו את המתכון בתואר "הסודי"
סוד כוחו של המתכון האמור הוא דווקה בפשטות שלו. חזקת המעט שנותן הרבה.
מתחילים משבעה תפוחי אדמה בינוניים, אם יש גדולים - עוד יותר טוב, ואם יש עשרה במקום שבעה, שום נזק לא יגרם. בימינו יש כל מיני סוגים וזנים - אז כשאני אומר תפוחי אדמה, אני מתכוון לזן הלבן, ובבקשה לא להתחכם.
את תפוחי האדמה צריך קודם כל לקלף. אחר כך לגרד על פומפיה דקה - או בגרסת עידן הצריכה, לטחון במג'ימיקס.
לזה מוסיפים (בערך!) כפית מלח. זה לא עושה את הלביבות מלוחות, ואף אחד לא באמת לא יודע למה חייבים להוסיף כפית מלח. הסברה המקובלת היא שזה מנטרל את הטעם המריר שיש לתפוחי האדמה. לא שאי פעם הרגשתי טעם מריר מתפוחי אדמה, אבל זהו מתכון מסורתי, ואני לא רוצה להתחכם פה.
לכל זה מוסיפים קמח (כן. קמח לבן למי שלא הבין...) בכמות שתספיק כדי שהעיסה תהפוך לדביקה בלי מים ניגרים. על הכמויות שאנחנו מדברים בהם מוסיפים בערך כוס. או, אם לצטט את סבתא, "שמים כמה שלוקח ורואים אם זה מספיק" (בתרגום לעברית של ימנו: מוסיפים חופן אחרי חופן עד שהעיסה מוכנה)
עכשיו נשאר רק לטגן על מחבת חם עם שמן לא עמוק מדי. את השמן העמוק תשמרו לסופגניות.
שימו לב, שהמתכון לא מכיל ביצים, וזה עיקר הסוד. אמרנו לביבה, לא אמרנו חביתה.
לכן את המתכון הזה אפשר גם להמליץ לחברים הטבעונים.
בתיאבון לכולם ומזל טוב לאבא סבא דב (צ'ופ)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה